מסר חשוב מאד להורים לילדים עם הפרעות קשב וריכוז.
מסר ממישהו שלא אובחן כילד אלא רק כמבוגר (ע"י שני מומחים שונים לראשונה בגיל 38) ובינתיים הספיק להיות מנהל מגמה במכללה ומרצה עם קילומטראז' של למעלה מ- 10,000 שעות הוראה ועוד בתחום של פילוסופיה.
הורים יקרים, בבקשה, אל תדאגו יותר מדי. תנו להם מרחב וזמן. תאמינו בהם. תגלו במה הם טובים. מה מלהיב אותם. תשקו אותם. אל תשכחו שהרבה מחוננים מקבלים את המתנה של הפריית קשב וריכוז (בכוונה כתבתי ככה).
יש מחוננים רבים שהתפרצויות הסקרנות והלמידה שלהם מתפרשות לא נכון.
קשה להם בבית ספר כי משעמם להם. משעמם להם עד מוות. לפעמים הם מגלים שהם מבינים יותר מהמורים בהרבה תחומים. הם מרגישים כמו נקניקיה על מנגל. הם מרגישים ששורפים להם את השכל ואת הזמן.
בבתי ספר חייבים להיות מורים שיודעים להתמודד עם הילדים האלו ולחשוף אותם לכמה שיותר דברים אשר יאפשרו להם להתבטא.
אל תהרגו אותם מבפנים.
בתיכון הייתי כותב מאסות פילוסופיות בשיעורים והמורים היו מחרימים לי אותן. היו מאסות על אקולוגיה, הומניות ותפיסת זמן. מאד עניינה אותי המחשבה על רצון חופשי, בחירה והתהוות העתיד להווה. הם היו מאשימים אותי בזה שאני לא מתעסק בדברים הקשורים לשיעור. במקום לשבת בהפסקה, לקרוא את הטקסט המוחרם ולהגיד לעצמם - "וואט דא פאק הוא מבזבז את הזמן שלו פה."
כתבתי עיתון בית ספר. נכון. לבד. בלי אישור וליווי, בחינה וצנזורה. אבל זה לא היה עיתון מחתרת. חתמתי את השם שלי ליד הכותרת. קראו לו "הפלוץ". התלמידים היו קוראים. המורים היו קוראים. אנד אברי-בודי אר האפי עד שהמנהל גילה את זה. והנה סוף לסיפור. שיעור בכיבוי אש פנימית של סופר-עיתונאי.
אל תכבו את הילדים האלו ואל תבזבזו את אש תשוקתם שבאה להצית לבבות.
הפריית הקשב והריכוז שלי עוזרת לי להיות מובן לאחרים. היא עוזרת לי לפשט דברים שלאנשים אחרים קשה מאד לפשט .היא הופכת אותי להיות מורה נגיש, ברור, בהיר וחד. היא עוזרת לי לגשת לחומרים מורכבים מהרבה זוויות ולהבין אותם דרך תפיסה ציורית ודרך דימויים.
הפריית הקשב שלי עוזרת לי להיות רב תחומי. עשיתי כל כך הרבה דברים בחיי. זה מבגר אותי כמורה-מחנך. זהו צורך של סקרנות ולמידה ללא שובע.
אל תלכו לאיבוד ברשימה למטה..זה הולך להיות משעשע....
הייתי בקבע, למדתי רפואה סינית, מורה לרייקי, מורה לטאי צ'י, מורה למדיטציה ודהארמה. למדתי שיאצו, רפלקסולוגיה, מסז' תאילנדי, מסז' שוודי, ביואנרגיה. עבדתי בחקלאות במשק המשפחתי עד לא מזמן בגידול דבורים, בילדותי עזרתי בפרדס, הייתי עיתונאי בראש 1 בתיכון, כתבתי בעיתונים מקומיים ובאתרי אינטרנט, הייתה לי פינה ברדיו, הופעתי בטלויזיה, כתבתי ספר, למדתי גיטרה, פסנתר, דג'מבה (תוף אפריקאי), אני יודע לנגן על מפוחית, דיג'ירידו ונבל פה. העברתי ערבי שירה בציבור. למדתי אומנויות לחימה שונות ומגוונות. כתבתי והלחנתי שירים (והקלטתי). טיפלתי ולימדתי אלפי אנשים. למדתי בודהיזם עם מאסטרים טיבטים ועם עוד מורים מכל העולם (תאילנד, פולין, שוויץ, גרמניה, ישראל, הונגריה). עבדתי לכל אורך השנים עם אוכלוסיות מגוונות ומיוחדות. ילדים בסיכון, נוער, נפגעי נפש, קשישים, ניצולי שואה, חולי אלצהיימר ועוד. החיים שלי תמיד נתנו לי כלים להתמודד ולהעביר שיעורים מעניינים ומיוחדים.
הספקתי להיות מנהל מטבח של עשרות ריטריטים (סמינרים) בודהיסטים והכנתי אלפי מנות (קראו לי אלון הכתום כי הייתי מבשל בבגדים כתומים). אז התחלתי לכתוב ספר על בישול. עם צחוקים כמובן.
אה, ואז התחלתי לכתוב ספר על ההיסטוריה של נס ציונה עם כבר, וכן עם צחוקים. ואני לא מדבר על הספר של סיפורי הזן לילדים שבכתיבה.
נו. כמובן וגם הוצאתי ספר ראשון מסוגו בעולם על אומנות הטיפול בקיצי "ספר הקיצי השלם"
הספקתי להמציא מכשיר רפואי לבעיה אורטופדית ולגלות שכבר שני רופאים אמריקאים המציאו אותו קודם. אז על הדרך המצאתי עוד כמה דברים.
אני מסכם כבר 20 שנה של הוראה מתוכן 15 שנה מנהל מגמה במכללת וינגייט (ועוד מכללות, ארגונים וכו').
תרגמתי כמה ספרים. אבל זה בשביל הכיף.
אמרתי לכם שאני גם אבא לילד בן 6 שגר 150 קילומטר ממני ומגדל כלבה מוארת?
בטח שכחתי המון...אבל... זה חלק מהעניין.
אז ככה נראה מישהו עם הפריית קשב. זה יכול להראות שהוא מרוח על כל המקום....ומצד שני...אם חיים עם זה בשלום אז מבינים שלא הייתם מחליפים את החיים האלו.
כן יש אתגרים רבים. לפעמים הקריאה לוקחת הרבה זמן (כי המח מייצר מלא מערכות שזוכרות את חומרי הקריאה ולא יודעות רק לרוץ קדימה), קשה מאד לקרוא דברים משעממים או דברים שחוזרים על עצמם (כמו לבדוק מבחנים של תלמידים שכותבים את מה שאני לימדתי אותם - יש לי עוזרות לכך), לא תמיד הפריית קשב עוזרת בזוגיות, ולפעמים קמים הפוכים ככה סתם, התוכניות היומיות אף פעם לא מתממשות בדיוק, וניצול הזמן מאד גמיש ומגוון (עם זאת אציין שאני לעולם לא מאחר לאף מקום).
אני לא יכול ללמוד באקדמיה. אני לא יכול לעשות תארים למרות שאני סקרן ואוהב ללמוד. לא אצליח לשרוד את זה. אבל בכל זאת למדתי ואני לומד כל החיים. לעולם לא אעשה דוקטורט על נושאים מרתקים. ויתרתי על זה. המורה שלי לפילוסופיה יישומיית ד"ר אלי איילון אמר לי שאני לא צריך את זה. מה התועלת? תלמד לבד. אז למדתי לבד ואני עדיין לומד. אז יש לי רק דיפלומה ברפואה סינית על 4 שנות לימודים. נו נו.
כן ולפעמים המחשבה רצה מהר יותר ממקשי המחשב ויש לי כמה טעויות כתיב בטקסט. אז מה.
אבל בכל זאת כל זה מתנה. אחרי הכל.
עלינו ההורים לזכור להשקות את הילדים שלנו שבורכו במתנה הזאת וכמובן לא להתייחס לזה כמחלה שצריך לטפל בה.
תאהבו את הילדים שלכם. תזכרו שבית הספר זה לא המקום הכי טוב לילדים שלכם ולהרבה מאד מהם הוא נחווה בצורה לא נעימה. עובדה שרוב המבוגרים לא היו רוצים לחזור לבית הספר ולתיכון. זאת האמת. שאלתי כבר אלפי תלמידים (התלמידים שלי הם בגילאי 30-60 לרוב). הם נחרדים מעצם המחשבה. אז מדוע את הילדים שלנו אנו שולחים למקום שאליו לא היינו רוצים ללכת?
תאהבו את הילדים שלכם. תאהבו אותם וקבלו אותם ככה. פוריים.
לי אישית מה שעוזר בחיי להתמודד עם הקשיים והאתגרים מסביב למתנה הזאת זהו תרגול המדיטציה. אני מתרגל 22 שנה. בגיל 39 ניגשתי לעשות פסיכוטכני רק כדי לבדוק את מידת הריכוז שלי. בסיום המבחן אמרה לי פסיכולוגית שאני הוכחה לכך שמדיטציה עוזרת ל-ADHD. אני חי עם עצמי בשלום (רוב הזמן), הריכוז טוב כאשר אין זרימת אינפורמציה מסביב. (אני לא יכול לסנן אינפורמציות שנכנסות. לא יכול לקרוא אם מישהו מדבר לידי או טלויזיה פתוחה גם אצל השכנה ממול. לא יכול לשמוע כדרור של כדור סל או כל דבר שיש לו קצב לא קבוע). כל דבר קטן פותח לי עוד ועוד חלונות/אפליקציות בתודעה. אני משתעמם מאד מהר. לכן קשה לי לפעמים בקשרים. אני צריך אתגרים אינטלקטואלים או מישהי שתוכל להכיל את כל האין סוף חלונות שנפתחים כל הזמן. זה מה יש.
שתהיה שנה טובה.
לבסוף רוצה להגיד תודה מעומק הלב לחברת נפש אהובה, רונית עוז, מורה לריקוד אהובה, שהיא הראשונה שזיהתה לפני 10 שנים, ולימדה אותי לחיות בשלום עם הפריית הקשב והריכוז שלי.
הכותב הינו מנהל המגמה למדיטציה, מיינדפולנס ודהארמה במכללה האקדמית בוינגייט. מנהל בית ספר להכשרת מדריכי מדיטציה "הבודהא הצוחק". מטפל ברפואה סינית וסופר.
Commentaires