top of page
  • תמונת הסופר/תAlon Peer

דימוי חדר העריכה

מאמרונצ'יק מאת פמה תופדהן יולי 23

מכירים את התמונה הזאת של עורך סרטים שיושב בחדר עריכה אפוף עשן סיגריות, כמה כוסות קפה לצידו, כל אחת לפי תקופתה, חלקן מפתחות סוגים חדשים של פניצילין בתוכן. העורך מוסיף, גורע, מדגיש, מצמיד קטעי מוסיקה, אפקטים, מחבר מקטע למקטע. הסרטים המגנטיים השחורים רצים במכונות העריכה (לקשישים בינינו...היום כבר הכל דיגיטלי ובמקום סיגריות וכוסות קפה יש שייק ספירולינה וקייל). החדר הסגור, הסרטים הרצים הערוכים, דחיסות האויר וסרחון העשן, כל זה מדמה את התודעה שלנו. התודעה העמוסה בסרטים, עריכת המציאות, הוספת פרטים כאלו ואחרים. החושים מכניסים פנימה את מה שהם קולטים, עוזר במאי עושה סינון ראשוני, את הרוב משאיר בחוץ (כן, כן, אם היינו מכניסים את כל מה שהחושים קולטים לתודעה ערה היינו משתגעים כעבור חמש דקות), אבל מה שנכנס פנימה לחדר העריכה מתחיל תהליך של עיבוד אינסופי. לתוצאה הסופית אין כמעט קשר למקור. לדברים נעימים אנחנו מוסיפים אפקטים שמעוררים אותנו, מוסיקה נעימה, תאורה יפה, כל מיני פרחים, ורדים ושושנים, כל זאת לייצר עוד משיכה ועניין, לדברים לא נעימים אנחנו מוסיפים מוסיקה של פחד, מתח וכל מיני אפקטים של פיצוצים ואש, בשביל לייצר דחייה וסלידה. וככה אנחנו מסדרים לנו את הסרטים בראש. רוב הזמן אנחנו בעצם נותנים לקסטות בראש לעבוד ולבדר אותנו. אנחנו כל כך מבודרים מכך שאנחנו בעצם שוכחים שזה רק סרט. בתרגול של מדיטציה אנחנו בעצם רוצים לצאת שניה מחדר העריכה, לשבת בחוץ על הספסל בגינה הקטנה שלנו, ולהסתכל מה יש מחוץ לחדר העריכה. איזו מציאות קיימת בלי הקסטות. לנוח מכל העריכות האינסופיות של המציאות. הדבר הבסיסי להחזיר אותנו למה שקורה באמת פה ועכשיו זה התבוננות בתחושות הגוף. אבל, אפשר גם, כמובן, באמת לשבת בחוץ, על ספסל בגינה בלי יותר מדי תנועה, או יותר טוב באיזו פינה נסתרת במקום נחמד בטבע, בלי אנשים, בלי רמקולים שעושים אומצה אומצה אומצה בבסים שיכולים להפיל את חומות יריחו, בלי גירויים מיותרים, בלי טלפון כמובן, שמעת בוב, בלי טלפון, גוד דם איט, ורק לנסות לחוות את מה שקורה ככה. כמו שזה. כל רגע הוא הרגע. הוא הדבר היחיד שקורה. ולשים לב (אתם חייבים את המילה מיינדפולנס אחרת המאמר לא שווה) אם אנחנו פתאום מחליקים איזו קסטה לפיר הנורא של הרעש התודעתי ונשענים לאחור לצפות בחומרים הערוכים.... אם תפסנו את עצמנו עושים ככה, אז פשוט ללחוץ על סטופ ולחזור לצפות בטבע, במה שיש. פה ועכשיו. ככה זה טוב. בלי לנסות לשפר. להעיר. לספר. לשתף. רק להיות. וזהו. ואל תדאגו לחדר העריכה...הוא לא הולך לשום מקום. אבל, מדי פעם צאו תשאפו אוויר. ותעזבו את הטלפון. גוד דאם איט! ככה יצא. פמה



2 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page