על סופגניות, אלימות, הכרת תודה ופום פוי

זוכרים כשהיינו ילדים וההורים שלנו היו אומרים לנו: "תאכלו, תאכלו, יש ילדים רעבים באפריקה".

אז אני הייתי ילד רגיש מאד. כאב לי לחשוב על זה שיש ילדים רעבים באפריקה.

אז אכלתי ואכלתי הרבה.

ככה הייתה לי משמעות לחיים כבר מגיל צעיר.

הבנתי שאני עוזר ככה לילדים הרעבים באפריקה.

אני חושב שיום אחד אגיע לאפריקה ואציג להם את הבטן היפה שלי, אחייך לילדים שם ואספר להם שכל החיים דאגתי להם. הנה. עובדה. תראו איזה פום פוי אני! (בתאילנדית שמנצ'יק).

הנה אנחנו לפני פסח.

אני לא יודע מה אתכם, אבל אני אוהב את החגים.

אני אוהב את המשפחה שלי. אני אוהב את האוכל החגיגי. אני אוהב את הימים החופשיים בהם אני בזמן איכותי עם הבן שלי.

אבל בואו נדבר על אוכל קצת......

מי לא מכיר את המשפט שהיה בחדרי האוכל בצבא "חייל, אכול בתאבון אך אל תשליך מזון!".

ובגירסה ההודית של זה...פעם קראתי שגנדי אמר שבזבוז זה סוג של אלימות.

תחשבו כמה חקלאים עמלו על המזון שיש לנו בסירים ובצלחות.

לאלו שאוכלים מוצרים מהחי ואת החי עצמו. כמה מצוקה וסבל הן עברו.

(אני לא צמחוני. כן אני יודע. נדבר על זה בפעם הבאה. אמרתי שאני יודע).

שפע רב מגיע אלינו.

ומה עושים עם השפע הזה?

האם עלינו להתרברב ביכולת שלנו לקנות סוגים שונים של מזונות רק בשביל לקבל אישור של אחרים על כך שיש לנו כסף לקנות את כל הטוב הזה?

"וואו, שיפרה, דג זהב ציקלופ, ממולא בגבינה שהושרתה בזהב שמצאו בקיבת פירט בים הקריבי, וביין עשוי זעפרן וכמהין שעמד בחבית בת 2400 שנה שהייתה שייכת לאחות של קונפוציוס. איזה יופי. איזו הפתעה. "

אני יודע שיש אנשים רבים שאוהבים אוכל מאד מאד מאד טרי.

אם זה לא חם מהסיר אז לפח. שני מצבים.

הסיר לא מגיע אף פעם למקרר.

מהכריים....הופלה לפח. תם ונשלם.

לא מקררים וחס וחלילה לא מקפיאים מזון.

המקפיא זה לארטיקים ולערק.

המקרר לירקות ופירות טריים, מוצרי חלב ולקולה.

כאשר אנחנו מראים לעולם שאנו מזלזלים בשפע שניתן לנו, איזו קארמה אנו מייצרים?

אני יודע שזה עניין של חינוך.

חינוך להכרת תודה.

חינוך לראות את היש.

להוקיר את היש.

וכן. מזון זה לא דבר שהוא מובן מאליו להרבה אנשים.

ואולי אם יש לי יותר מדי מזון, אני אתרום אותו, אמצא מי צריך,

ולא אזרוק לפח כל שבוע מזון בשווי מאות שקלים.

לפני שנים רבות, באחד הריטריטים בחנוכה, כאשר הייתי מנהלת המטבח, ארגז עם 80 סופגניות נשכח לו אי שם על אחד המדפים. הסופגניות שהגיעו בבוקר לקראת הערב היו כבר כדורי פגזים של ספינת קרב בתקופת נפוליאון.

לא יכלתי לזרוק כל כך הרבה אוכל.

אז הושבתי ארבע בנות שיוציאו את הריבה ויחתכו לקוביות קטנות.

פיזרתי שמן זית, מלח ושום גרוס.

הופלה לתנור.

והיו לנו אחלה קרוטונים למרק.

בתמונה אפשר לראות את רגעי החיתוך.

(שמתי תמונה מהריטריט, כי לא מאמינים לי לסיפור הזה).

בואו נהיה מודעים למזון שיש לנו בבית.

נשמח. נאכל באהבה. נכיר תודה.

אבל נהיה יותר מודעים למה שהולך לפח וכמה הולך לפח.

הכרה בשפע מייצרת שפע.

זלזול בשפע מייצר אומללות, חוסר שביעות רצון, תחרותיות ותודעה מקטרת.

זה בדוק (בבה מציעא, מסכת קארמאין, סעיף 7938 ג/23 לחוק החריימה).

וכן. יש אנשים רעבים בעולם.

וכן. אני חושב עליהם כאשר אני אוכל.

אני חושב לעצמי, הלוואי וכולם היו אוכלים אוכל מגוון ובריא כמו שאני אוכל.

הלוואי וכולם היו שבעים.

הלוואי שכולם לא יהיו מודאגים אם יאכלו היום או לא.

הלוואי שלא יהיה ילד רעב אחד בעולם.