top of page
  • תמונת הסופר/תAlon Peer

הבנת המציאות כצילום סרט, ראובן לרר וחמור אחד

מאמרון מאת פמה תופדהן יולי 23

בגיל 14 הצטלמתי לסרט על נס ציונה. גילמתי את משה לרר. בנו של ראובן לרר, מייסד המושבה, אותו גילם רוברטו פולק (שהיה לי למנטור ליום אחד). בעצם גילמתי את אחיה של סבתא רבתא שלי. ככה יצא. כך הם הדברים. אני יודע לעשות חיים, אני אומר לכם. וזאת הפעם הראשונה שראיתי איך מצלמים סרט. (להוציא את החתול שמיל בגיל . לראות את הצילומים מאחורי הקלעים זה דבר מרתק לחלוטין. (יותר אפילו מאיך הרקדנים מלורד- אוף-דה-דנס לא נוקעים את הקרסוליים שלהם). אבל, החוויה הזאת, דפקה לי לחלוטין את כל ההנאה מסרטים לאחר מכן. פתאום הייתי חושב היכן נמצא הסאונד-מן עם הבום (המיקרופון), הצלם, התאורן שמחזיק פלטות שמחזירות אור, הבמאי, והעוזרים לאלה ולאלה. כל הקסם אבד (דימוי הקוסם למי שזוכר). בעצם, כאשר יש סצנה שבה רואים את הגיבור הולך במדבר מכאן לשם, יש המון אנשים מאחורי המצלמה ששייכים להפקה. אבל לצופה בקולנוע יש תחושה כאילו הגיבור היה, כמובן, לבד בכל הסיפור הזה. למה הדבר דומה? (אצבעות באוויר בבקשה) לכך שכל תופעה, אובייקט, התרחשות אשר קורים סביבנו, התרחשותם תלויה בדברים רבים אשר הם חלק מהופעתם. אבל מה הבעיה ג'יימס? הבעיה היא שאנחנו חושבים שהדבר מופיע לבד, ללא תלות, ללא קשר, מצדו הוא, עצמאי בשטח, לא תלוי במה שגורם להתוותו ולא תלוי בזה התופס אותו. איייי. וורונג אנסר. (זה לא שם של שחקן קולנוע סיני-מצרי – אלא פשוט "תשובה לא נכונה"). לתפוס את הדברים כקיימים מצידם הם בצורה עצמאית זאת צורה לא נכונה של תפיסת המציאות. תפיסה זאת מחלקת את העולם לכל מה שהוא "אני" ומה שהוא "לא אני" ופותחת פתח למערכת יחסים עם אותם דימויים שיש לי בתודעה לגבי אותם עצמים. ה-"אני" בודק אם ה-"לא אני" עושה לי נעים, ואז מתפתחת הצמדות ואם לא נעים מופיע (למרות שהוא מת מזמן) אז מתפתחת לי דחייה. כאשר הצמדות ודחייה מופיעות אני כבר דואג להשלים את התנועה בתודעה שלי ולספר סיפורים מפה עד להודעה חדשה (פיזדיולוך שמאלה ואז ימינה) ואז להגביר את ההצמדות והדחייה בהתאם לסיפורים. בנוסף לכך, אי הבנת הקיום התלותי שלנו מביאה אותנו לגאוותנות רבה, אנוכיות, זלזול, חוסר בושה, ועוד כל מיני תכונות פיכסה שעושות אותנו לא חברותיים למשתמש. הסרט על ראובן לרר והקמת נס ציונה נגנז אגב ולא הוקרן אף פעם. וככה לא זכיתי לתהילת עולם ולעמוד על השטיח האדום של העירייה בנס ציונה. תרגלו ענווה: היופי שלכם בא מההורים, החוכמה מהמורים (חלק מהם), הבריאות מהמזון בשפע שהחקלאים דואגים לכם ומשון מדריך הכושר, הבטחון מהחברים והמשפחה, הרווחה מכל האנשים שחושבים שמה שאתם עושים ראוי לשכר, ועוד. והכל ארעי. אוטוטו חולף. כי אנחנו רק גלים ליד גלים באותו אוקייאנוס. לפעמים אומרים שאנחנו כולנו בורקסים מאותו שק קמח. רק שהסוף פה קצת יותר עגום מהגל. נשאר עם הגלים. ופינת הפיספוסים: רוברטו ואני רכבנו על חמורים באחת הסצנות. היינו צריכים לרדת בואדי קטן, החמור שלי תפס זווית חדה בירידה ואני התהפכתי מגב החמור בסלטה שהייתה מזכה אותי ב 9.8 נקודות (זה היה צוקהרה ובורג בדרך מגב החמור לאדמת הואדי). שנזכה להרבות טוב בעולם. פמה תופדהן




14 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comentarios


bottom of page