top of page

אל תדברי על ה-"ריק"                            מאמר מאת אלון פאר  אוגוסט 2017 לספירתם

 

"צורה היא ריקות, ריקות היא צורה"  סוטרת הלב.

" לאנשים אחרים יש תכלית, לבדי אינני יודע." הטאו טה צ'ינג

"זה אשר מגדיר את עצמו אינו יכול לדעת באמת מי הוא" הטאו טה צ'ינג .

 

אם יש משהו שאני לא אמור לעשות זה לדבר או לכתוב על הריק - Emptiness. 

זהו מושג יסוד ומרכזי בבודהיזם שלא אמורים ללמד אותו מי שלא הוסמכו.

לא הוסמכתי.

ובכל זאת אני אכתוב כמה מילים.

אם אני טועה או מטעה אתכם הסליחה. מקווה שלא אתגלגל בחיים הבאים להיות נמלה בקולוניה ענקית בערבות אפריקה.

ואם כן אז "היי....לפחות בגלגול הקודם כתבתי מאמר על ריקות."

 

ריקות היא מושג יחסי.

ששואלים אם משהו הוא ריק צריך לשאול "ריק ממה? ".

אם אני אראה לכם כוס פלסטיק שקופה רגילה שהוצאתי עכשיו מהאריזה (האסון האקולוגי מספר שלוש אחרי צ'רנוביל ואפטר שייב בוגרט סילבר) ואשאל אתכם אם היא ריקה, סביר להניח שתגידו כן!!!

אז זהו שלא. היא מלאה באוויר.

היא ריקה ממים או מבירה או מיוגורט עיזים אורגני אבל מלאה באוויר.

כאשר מדברים על ריקות בבודהיזם מתכוונים לכך שהכל ריק מקיום עצמאי או עצמי. הכל ריק מקיום חסר תלות.

לא לדאוג. נרחיב על זה.

חוץ מזה דאגות עושות קמטים.

הקמטים ריקים מקיום עצמי.

נגיע לזה.

לקמטים. וגם לקיום עצמאי.

מדוע ריקות? המושג ריקות הוא לא סקסי בעליל. הוא לא מזמין סגידה, הערצה, לא מייצג אובייקט שאליו אפשר לשאת את העיניים.

הבודהא סידר אותנו טוב טוב.

הרי אי אפשר לסגוד למה שאין.

טוב, לא שזה מונע מאנשים מסוימים להגיד "היי, אני מתרגל ריקות (או אי דואליות או אי-שניות) ומה אתה מתרגל? ".

(רוצה להגיד – מנסה/מתרגל להבין את אשליית התודעה הנפרדת)

אפשר אולי להגיד "הגדול השלם" או "הרשת הגדולה", "האיחוד הגדול" אבל אז אנו מסתכנים באנשים שיתחילו לסגוד למשהו חדש. ואת זאת אנו רוצים למנוע.

הרי המין האנושי "מת" על סגידות טרנדיות.

 

בואו ננסה להבין מהי ריקות.

ניקח לדוגמה את הסיפור הידוע על שני הגלים.

שני גלים התקרבו אל החוף. גל גדול ועוצמתי ולידו גל קטן. הגל הקטן הסתכל קדימה וראה את הגלים נשברים בקרבת החוף.

"אני מפחד מאד. אנחנו הולכים למות!" אמר הגל הקטן.

הגל הגדול השיב לו בקול בוטח ועמוק "אנחנו לא הולכים למות. אנחנו הולכים לשנות צורה."

טוב, גלים לא באמת מדברים.

אבל המסר הובהר.

גלים לא מתים. הם גם לא נולדים.

כן, כן. תיכף נוכיח את זה.

הגל הוא דוגמה מצוינת.

הנה כמה שאלות לשבור את הראש איתן (אבא שלי היה אומר לי "תחשוב, תחשוב,  אולי תצמח לך כרבולת" לצערי עם הגיל אני חושב יותר והכרבולת הולכת ופוחתת).

האם הגל קיים בצורה עצמאית?

האם תמיד היה קיים?

האם תמיד יהיה קיים?

ממה הגל מורכב?

האם יש מספר סידורי באטומים של הגל שמצביעים שאכן זה הגל הספציפי הזה?

האם יש אטומים או סאב-אטומים אשר מזוהים עם הגל הזה חד משמעית?

מה קורה לנו בתודעה כאשר אנו מזהים גל כגל?

האם זאת לא רק מוסכמה?

האם אפשר לשים אצבע על מועד היווצרות הגל או מועד תומו?

האם יש חלקים בגל שאנו יכולים להגדיר שיש להם "גליות" – "galiut "?

אז מה הופך את הגל לגל?

האם אין זו רק מוסכמה לקרוא לתנועה מסוימת בשם.

האם גל הוא לא רק מוסכמה?

האם הוא לא רק תנועה של האוקיינוס?

האם הוא לא האוקיינוס?

לא נפרד מהאוקיינוס. הוא לא גל של האוקיינוס. הוא האוקיינוס.

יכול להיות שההפרדות של הגל מהאוקיינוס קורית רק במקום אחד והמקום הזה או בתודעה שלנו?

התודעה שלנו היא זאת שמייצרת נפרדות. וזהו.

"פרחי השקד אינם מבשרים את בוא האביב, פרחי השקד הם האביב" שיר יפאני.

ולכן, אפשר להגיד על הגל שהוא ריק מקיום עצמי או עצמאי. ואפשר להגיד עליו שהתהוותו תלויה. תלויה בכל ההצטברות של האטומים המייצרים את הנוזל מאינסוף מקורות, עד שהוא מתהווה לאותה תנועה.

לרוח שמייצרת את אותה תנועה.

לחוף שמתחת למים שמייצר התנגדות.

למיליארדי גרגרי החול שמייצרים "חוף".

ובנו, בנו. אנו שתופסים את הגל כגל כי בלעדינו גם הוא לא היה קיים.

כמו שלגל אין "גליות" כך לכל אובייקט אין טבע עצמאי ובלתי תלוי.

לשולחן אין "שולחניות", לעט אין "עטיות", לנעל אין "נעליות", לארטיק אין "ארטיקיות".

הכל זה גלים והתהוויות שזכו לשם.

מתי כל זה מתחיל להסתבך?

כאשר אני בודק אם לי עצמי יש עצמיות או נפרדות.

האם גם אני ריק מקיום עצמי והתהוותי תלויה?

האם אין לי אטום אחד לרפואה שנושא עליו , לפחות אחד, פור גוד סייק, את שמי וזהותי?

האם כל תפיסת העצמי היא גם אשליה ומוטעית?

מה שמחייב גם להבין שתפיסת השלי, השייכות, גם היא מוטעית.

כי אם אין שום אטום בתוכי עם זהות "שלי" כיצד יהיה משהו חיצוני ל-"אני" שכן יכיל את הזהות הזאת שהיא שלי?

בלתי אפשרי.

רגע, רגע! קהל המושבעים, עוד לא סיימנו. תיכף נצא להפסקת קפה פילטר פושר ועוגיות זנגוויל.

נחזור לעניינינו.

אז רק רגע. אין אני עצמאי ואין שלי?

כן.

מכאן בא המושג הבודהיסטי הידוע בקרב חוגים מסוימים מאד "אין אני".

אני (מושג לצורך העניין בלבד) נוהג להגיד בהרצאות שלי ששתי האחיות שעושות לנו הכי הרבה צרות נקראות אני ושלי (תעשו את זה במבטא אמריקאי בבקשה).

לחשוב שיש אני נפרד ועצמאי זאת תודעה נפרדת או דואלית. היא מחלקת את העולם ל-"אני" ו-"לא אני" ו-"לשלי" ו-"לא שלי".

מי שהבין הבין ומי שלא נחזיר לו את הכסף בסוף.

אחרי שאתם מבינים את זה, זה הזמן שאתם באים למורה הזן שלכם ואומרים לו "הבנתי!!! הבנתי!!!! אין אני, אין אני!!!! אה הא!!!!" מבט של טירוף קל שט לו בעיניכם.

מאית השנייה לאחר מכן, מקל המורה (צ'ופי) מתחיל את מסעו האל-חזור לעבר הראש שלכם.

אתם פולטים צרחת אייי מלאת פתוס עם הפגיעה.

ואז המורה שואל אתכם "אם אין אני אז מי אמר איי? "

הרי באתם למורה שלכם עם תפיסת אני מלאת אגו כדי להצהיר בפניו ולקבל את אישורו שהבנתם נכון.

Big Big mistake!!!

כאשר נאמר "אין אני" הכוונה היא לכך ש-"אין אני" כפי שאני תופס אותו. אומנם הגל יכול להטביע אותי אבל עדיין הוא לא קיים בצורה עצמאית ובלתי תלויה.

כאשר אני מסתכל על עצמי אני רוצה לבדוק כל חלק בתוכי אם הוא ריק מקיום עצמי.

ישנה חלוקה של העצמי לחמישה חלקים או חמישה מצרפים. כן, אנחנו סוג של פאזל.

  1. גוף פיזי וחושים.

  2. תחושות: נעים לי, לא נעים לי (מסתבר שהוא לא מת מזמן) וניטרלי.

  3. תפיסת החושים (זהו כיסא, זהו מזגן, זהו ניסים).

  4. פעולות מנטליות מורכבות: מחשבות, זיכרונות, התניות, העדפות, תכנונים, רגשות.

  5. הכרה: העד המלווה אותנו ואת ארבעת המצרפים הקודמים בכל רגע ורגע.

ואז אני יושב ובוחן את עצמי.

האם כל אחד ואחד מחמשת המצרפים שלי עצמאי, קיים לבדו או גם הוא קיים בצורה ריקה מקיום עצמי?

אתם כבר יודעים את התשובה. נכון?

אלוהים שישמור. אני ריק מקיום עצמי.

גם אלוהים ריק מקיום עצמי?

בכלל אם נפתח כל חומר לרמת האטומים והסאב אטומים נגלה שהכל, בעיקרו, חלל אחד גדול.

מדהים שהבודהא הבין שלא יכול להיות אטום.

פירוש המילה אטום ביוונית זה "בלתי ניתן לחלוקה". היוונים חשבו שהעולם בנוי מחלקיקים קטנים קטנים שאותם כבר אי אפשר לחלק או לפצל. הם בחנו את זה על צלחות חרס בטברנות (לשם ההלצה בלבד).

הבודהא הבין שכל מה שתשים עליו אצבע ותקרא לו בשם גם אותו ניתן לחלק.

אז מה אני עושה עם כל זה?

מנסה לשים דגש על זה שהתהוותי תלויה. כולנו בעצם על רשת אחת.

כולנו בעצם אותה רשת.

כל דבר שאני עושה כנגד חברי פוגע ברשת ולכן פוגע בי וההפך,

כל דבר מועיל וטוב לרשת מועיל וטוב לי.

אנחנו חוטאים לאמת בדיבור של נפרדות אבל רק ככה אפשר להבין את זה.

כרגע לפחות.

הבנת הריקות בעצם מנטרלת אותנו מרגשות שליליים.

איך אתה יכול לפגוע בעצמך בעצם?

מצב של בודהות או ערות מוחלטת משחררת אותנו לחלוטין מהיכולת לפגוע באחרים.

הבודהא, או זה שהתעורר, רואה את המציאות המוחלטת. איך הדברים באמת קיימים.

אנחנו, הלוקים בבורות ואשליה, רואים את המציאות הממשית. המוסכמת. בתוך האשליה הגדולה אנו מסכימים זה עם זה על התצורות והשמות של המופעים אותם אנו רואים כנפרדים.

לימוד גדול ומקיף יש על שני סוגי המציאות הללו.

מרכז התרגול הוא להגיע להבנה של הריקות, אם זאת ברמה אינטלקטואלית או ברמה מעשית/חווייתית של מדיטציות עמוקות.

גם זה וגם זה אלו דרכים להגיע לכך.

כל אחד נמשך בצורה שונה לאופן התרגול.

אבל הבנת הריקות היא המפתח לגאולה פנימית – הנירוונה – ההיפטרות מהרגשות השליליים.

 

תודעה של נפרדות היא האמא של כל הרגשות השליליים: הכעס, הקנאה, החמדנות, היהירות, הנקמנות, הגאווה ועוד.

כאשר אני רואה את האחר נפרד ממני אני מגדיל בכל יום את התהום בינינו.

עלי לתרגל אהבה וחמלה דרך ההבנה ששנינו קשורים באינסוף קשרים.

ההרהור על הריקות מערער לנו תפיסות רבות ושונות.

אין דבר הנראה כמו שנראה קודם. כל האמונות, הדעות, ההרגלים, ההתניות, הכל נבחן מחדש.

אני רק גל.

חלק מאוקיינוס.

אני האוקיינוס.

איך אני מרגיש עם זה?

יש את הקואן הידוע "היכן האני נגמר והיכן היקום מתחיל?"

אי אפשר לענות על זה.

כולנו אבק של כוכבים.

הרהור בריקות מוביל אותנו להבנה שכל רגש שלילי באשר הוא, הוא תמיד תוצר של נפרדות ולכן מאשליה גדולה מאד שאין בבסיסה אמת.

לכן רגשות שליליים תמיד הם בסיסם ומקורם באשליה.

השער הראשון של התרגול הוא להגיד "אני לא יודע".  להבין שאנו פציינטים שסובלים מבורות או אי הבנת המציאות כפי שהיא. זה בסדר. כולנו באותה סירה.

זה קצת משאיר את הוויכוחים מאחור.

לפעמים.

כאשר באמת יש את האומץ להודות בזה.

אולי המחשבה על ריקות קצת תפחית את הסקטוריאליות שלנו. תפיסת העמדה. ההזדהות.

אולי המחשבה על הריקות תגרום לנו להיות מלאי תודה לכל מה שמעניק לנו חיים, לכל מה שתומך בנו.

יש תרגיל נפלא שמומלץ לכל.

להסתכל במשך שתי דקות על הצלחת מלאת האוכל לפני שאוכלים ולחשוב:

כמה אנשים וחיות קשורים למזון שנמצא על הצלחת שלי?

כמה מאמץ הושקע כדי שאוכל ליהנות ממזון זה?

 כמה זה לא מובן מאליו?

ואז הודיה. כנה. עדינה. שקטה.

ואז אוכלים. נו, מה?

 

אולי המחשבה על הריקות תעזור לי בפעם הבאה שאני הולך להתפרץ על מישהו לחשוב על איזה חלק בחמשת המצרפים שלו אני כועס ואיזה חלק מחמשת המצרפים שלי מרגיש פגוע?

האם אני כועס עליו כמכלול או על מחשבה שעברה לו בראש או פעולה בעקבותיה?

חקירת ולימוד הריקות מזמינים אותנו לענווה גדולה, לשאלה גדולה, לחיפוש גדול, לספק גדול, לשמחה גדולה.

 

אום מאני פאדמה הום.

 

תודה לכל מי שקרא.

נכתב על ידי אלון פאר (פמה תופדהן). חמדיה. אוגוסט 2017.

bottom of page