מרשם להפסקת התסכול

 

זה שהסבל הוא חלק בלתי נפרד מהחיים כבר למדנו בפרק הראשון. למדנו בפרק השני שזה שאחראי לכל הסבל הזה הוא אני וה’אני’.

היום הולכים לרופא ומבקשים ממנו מרשם להפסקת הסבל, להפסקת התסכול.
זו לא חוכמה רק לקטר צריך גם לפעול.

האמת השלישית: האמת בדבר הפסקת הסבל

הפסקת הסבל תביא למצב של נירוואנה השקט המוחלט השקט האינסופי.

כדי להפסיק סבל צריך להפסיק דברים נוספים. אנו רוצים וצריכים להפסיק את מעגל הקארמה שלנו וזאת נוכל על ידי הפסקת התשוקות שלנו.

וויתור: על נזירות ובכלל.

הוויתור הינו חלק מתהליכים שאנו עוברים בדרכו להיפרד מהסבל.
אלו הרוצים להגיע להארה הנחשקת ולהפסיק את הסמסרה, גלגל החיים, יצטרכו לעשות ויתורים רבים.
נזיר מוותר על הכול: על רכוש, יחסים, הורים, כסף . לנזיר אין כלום מלבד קערת קיבוץ נדבות וגלימה צהובה/כתומה.
הנזיר אפילו בוחר לא להחזיק באוכל. נזיר חייב לאכול עד 10 בבוקר את ארוחת הבוקר שלו ואסור לו להחזיק באוכל לאחר מכן.

גם אנו יכולים לעשות וויתורים ללא צורך בהקצנה, אנו יכולים לוותר על:

טלוויזיה /אכילה מופרזת/ אכילת בשר /אלכוהול/סיגריות סמים

עבודה מוגזמת/ רוגזמין לא מבוקר/ החלפת שותפים

שקרים/גנבות /אי מתן כבוד

וותרנות על מקום/ ואגו /רכילות/דברי הבל ובלע

הריגה ושימוש במוצרים מן החי הסובל

ככל שאנו מוותרים יותר כך אנו מקרבים את עצמנו יותר לעבר הפסקת הסמסרה.
החברה הבודהיסטית מעריכה את הוויתור הגדול של הנזיר ורואים כזכות לתת בכל בוקר לנזיר את האוכל המגיע לו ועל ידי כך לתמוך בו.

הפסקת התשוקה:

אפשר לדמות את התשוקה לרעל המקנן בגוף ויוצר הפרעות ומוביל לקארמה רעה ושלילית. ככל שאני נכנע לתשוקה כך היא גדלה ומתעצמת.
הדבר שמונע מהתשוקה לעלות ולגאות הינו חיזוק כח הרצון, הריסון האתי, ומודעות.

התרבות המודרנית המתבססת על תרבות צריכה והקצנת גבולות תעמוד מנגד לפרקטיקה זאת. התרבות המודרנית מעודדת יצריות, חשיפת תשוקות ואי דחיית סיפוקים.
אבל מעבר לכך גם נוכל להעמיד מול פרקטיקת הפסקת התשוקה גם את הרצון שלנו להון, רכוש, יחסים, משפחה, מעמד וכו’.

לעולם אין אנו יכולים לחיות בשלווה כל עוד ממשיכה התשוקה לטרוד אותנו.

הנירוונה, זה לא שם של להקה?

הפסקת הסבל הינה הנירוואנה. מטרת תורת הבודהה היא שנבין זאת בעצמנו, לא כתאוריה פילוסופית אלא כחוויה בלתי-אמצעית, כמצב תודעתי הנבדל ממצב הערות הרגיל, כמו שערות נבדלת מחלימה.

הבודהה לא דיבר על הארה. הבודהה לא רצה שאנשים ינסו לאמץ את דרכו האישית. הוא ידע שברגע שהוא יספר איך הוא הגיע להארה אנשים יתרכזו בלשחזר את דרכו ולא לעשות את ה’עלית לרגל’ הרוחנית לבד.

בדרשת הפרח, הבודהה בא להרצות בפני תלמידיו ובמקום להרצות רק החזיק פרח בידו. במשך שעות שתק עד שתלמיד אחד שלו החל צוחק.
התלמיד הבין את מה שהבודהה רצה להגיד. הבודהה לימד את ההארה דרך הפרח. אותו תלמיד נהיה ממשיך דרכו של הבודהה.

כל בוקר תסתכלו החוצה ותצחקו.
תצחקו כי אתם נוגעים בהארה באותו רגע. יותר הארה מזה לא תשיגו.