פעם אחת, שהלך טסנג שן למחוז פיי, ארע שם מעשה רצח, בידי אדם שנקרא באותו שם עצמו. בא מישהו וסח לאמו של טסנג שן: "טסנג שן הרג אדם!"

"לא יתכן", השיבה. "לעולם לא יעשה בני מעשה כזה".

והמשיכה לטוות בשלווה. כעבור שעה קלה הודיע לה אחר: "טסנג שן הרג אדם". ושוב המשיכה הגבירה הזקנה במלאכתה. בא אז איש שלישי וספר לה: "טסנג שן הרג אדם!" הפעם הזאת נבהלה האם, היא השליכה מעליה את כישוריה ונמלטה בחפזה.

שכן, אם גם היה טסנג שן אדם ישר ואמו האמינה בו ואהבתהו, הרי לאחר ששלושה אנשים האשימהו ברצח, לא יכלה עוד האם למנוע את הספק מחדור אל לבה.

(סיפור סיני עתיק)

ברב הדתות והתרבויות הקדומות בעולם היו מערכות חוקי התנהגות של עשה ואל תעשה. כמעט בכולן הופיע האיסור על דיבורי סרק ורכילות.

איסור זה מצביע על הדחף חוצה התרבויות לדבר דיבורי רכיל.

למילים יש כוח. אומרים שבריאת העולם החלה ע"י מילה. כאשר אני מדבר עם חבר או בפני קהל, המילים שלי ייצרו מציאות אחרת בכל העולם הסובב אותי ובכלל.

ברגע שאני משפיע על אדם אחד וגורם לו לריאקציה מחשבתית, יצרתי שינוי קוסמי.

אם כזה הוא כוחי עלי לחשוב פעמיים לפני שאני שולח דברי ומלותיי אל אויר העולם.

כאשר אני עומד מול אדם ומנסה להביא דבר להגיון שלו ומולי ניצב איש עיקש וחסר פשרות, חייב אני לדעת שמאחורי התנהגותו ישנה מערכת שאיננה יכולה לחסום את דבריי והם נכנסים פנימה, לתוכו. דבריי עושים את שלהם.

מה הצורך שלנו להתרכז בחיי אחרים ולא בחיינו? האם קל לנו יותר לשפוט את התנהגות האחר ולא את שלנו?

על האדם לשפוט את מלותיו לפני שהן יוצאות לאוויר העולם. יש לבחון האם הדברים עליהם אני רוצה לדבר יש בהם יכולת לפגוע במישהו.

האם דבריי מבוססים על האמת או שאני נשען על שמועות, חצאי אמת, חצאי משפטים? מה מוביל אותי לדבר על דברים אלו?

הנטייה שלנו להתווכח כל הזמן איננה אלא חלק מאותה מערכת של דיבורי סרק חסרי בסיס. ויכוח הינו בזבוז זמן טהור יותר מעמידה בתור בבנק או שהיה בפקק תנועה למשל.

כשאני עומד בתור לבנק אני חופשי ומשוחרר למחשבותיי, להתנהגות גופי, אני יכול לקרוא , לכתוב, לסדר את המשך היום במחשבתי. כאשר אני מתווכח אני עסוק כל כולי בהשחתה גסה של שארית זמן חיי. ויכוח איננו מועיל אלא רק יוצר מערכת התנשאות מגוחכת הדדית.

נסו את זה: למשך יום שלם לפני שאתם מתחילים לדבר עם מישהו, עצרו למשך 10 שניות ותחשבו באמת על הדברים שאתם מתכוונים לומר. תבחנו עם יש איכות שונה לדבריכם.

מילים נכונות אינן יפות.
מילים יפות אינן נכונות.
איש חכם אינו צריך להוכיח עמדתו.
האנשים שמוכיחים את עמדתם אינם חכמים.
(טאו טה צ'ינג, פרק 81)

אדם וחווה היו בגן העדן. הכל היה נפלא וטוב בגן העדן, לא היה חסר דבר.

אלהים ציווה עליהם לא לאכול מעץ אחד. איסור אחד מבין כל הדברים הנפלאים שקיבלו.

איסור שמאחוריו אין שום ידע של אדם או חווה לגבי מה הם מפסידים בזה שהם לא טועמים
(הרי הם מעולם לא טעמו את טעם פרי העץ הזה לפני כן) אלא הם רק יודעים מה יפסידו אם יטעמו (את גן העדן).

התשוקה הינה זאת אשר עומדת בדרכם . התשוקה לעשות מה שאומרים להם לא לעשות.

חוסר קבלת גבולות, יש מי שיאמר.

חווה טועמת מן התפוח ואדם בעיקבותיה. הם טעמו את הפרי של עץ הדעת. כל הטועם מעץ זה יידע את ההבדל בין טוב לרע.
הם מבינים שהם ערומים ושמים עלי תאנה כדי להסתיר את עירומם בפני אביהם.

הם מתחילים להבחין בין טוב לרע. ההבחנה בין טוב לרע הינה בעצם אמירה לבוראם שיש דברים שהוא עשה שהם טובים ויש דברים שהוא יצר והם רעים.

האדם יודע (או חושב שהוא יודע) מה טוב ומה לא טוב. מכאן מתחיל מסע הייסורים של המין האנושי והאלהים נותן בהם את עונשיו.

הסיפור הזה מזכיר לי הרבה תובנות מן המזרח. הראשונה הינה התובנה הבודהיסטית שכל בני האדם סובלים בגלל תשוקות בלתי נשלטות.
אם זה רצון לכסף רב, מעמד, בני זוג, רכוש, להיות במקום אחר מאשר המקום הנוכחי וכו'.
תשוקות שבאות להשלים את החוסר סיפוק היומיומי הנחווה ע"י כלל האנושות.

לפעמים אנחנו לא ממש יודעים מה אנחנו רוצים, או מה יעשה אותנו שמחים,
אבל המצב בו אנו נמצאים אשר אנו רואים משהו והוא בלתי מושג יוצר אצלנו רצון להשיגו (ראו מקרה אדם וחווה).

התובנה השניה לקוחה מתוך הטאו טה צ'ינג בפרק השני:

"כאשר אנשים רואים דברים כיפים
הם חייבים לראות דברים כמכוערים.
כאשר אנשים רואים דברים כטובים
הם חייבים לראות דברים כרעים."

בזה שאני מחליט שמשהו יפה אני חייב ליצור ולהגדיר דברים כמכוערים.

אני חוטא ליצירה המושלמת כאשר אני הוא זה שמחלק ציונים ליצירותיו של האחר.

כל זאת מביא לי סבל. אני מלא בשפיטה , אני עסוק בהגדרות ולא נשאר לי זמן להנות מהיצירה בלי לשאול יותר מדי שאלות.

לכל דבר יש את המקום שלו, אפילו אם אני לא תמיד מבין את הסדר והצדק היקומי.

אדם וחווה נענשנו וכל צאציהם עד היום סובלים מכך. כולנו חיים בהגדרות בין טוב לרע ולכן אנו לא מסוגלים להיות בגן העדן.
ד"ר סמיטו, תלמידו של אושו, אמר פעם שאדם מואר אינו אדם שיודע את כל התשובות אלה אדם שהפסיק לשאול שאלות.

אם רק ליום אחד פחות ננסה להבין מה קורה ורק לקבל את מה שקורה ללא שאלות, לא נרכל ולא נרטן על מר גורלנו, נגלה שאנו חיים בגן עדן,
אותו גן עדן שהובטח לאבותינו. ביום שתבינו את זה חיוך ענק ותחושת שיחרור יציפו אתכם. עד אז ברכות לאושר, בריאות ושפע.

כולנו חתמנו על חוזה בשלב הראשוני-ניצוצי של חיינו. חוזה המכיל שלוש מילים: "תבוא בתנאי שתלך".

אין אחד מבין כולנו שלא חתם על אותו חוזה. אין אחד מאיתנו שלא זכה בחיים ולא יצטרך להחזירם ביום מן הימים לבורא.

כמה מגוחך שאנו בצורה זאת או אחרת מנסים די להתעלם מן האמת היחידה הקיימת בחיינו. אין דבר אשר הינו ניתן לצפיה מראש.
החיים מלאים בהפתעות (הבת של השוסטרים התגרשה מהעורך דין, הילד לא התקבל לפסטיגל,
מס הכנסה לא מאמין שהיאכטה הינה ירושה מהסבתא בדימונה וכו'). אבל, ידידיי, דבר אחד בטוח, זה שאנחנו כאן זה אומר שאנו חיים בזמן שאול.

אז אם כבר יש משהו בטוח אחד בחיים אז למה לא לקבל אותו בשלמות.

אמר מי שאמר ש "הזמן הינו המורה הטוב ביותר אבל גם האכזר ביותר שכן הוא הורג את תלמידיו."

לאו טסה כתב על כך:

רוקן דעתך מכל מחשבה
תן שלווה לליבך.
הבט במהומת ההתרחשויות של הנבראים
וצפה לחזרתם.

כל נברא נפרד ביקום
חוזר למקור המשותף
חזרה למקור הינה שלווה.

אם אינך מבין את המקור,
אתה מועד לבלבול ולצער.
כאשר אתה מבין מהיכן אתה בא,
אתה נהפך להיות באופן טבעי, סבלני,
אובייקטיבי, משועשע,
טוב לבב כסבתא ובעל כבוד כמלך.

כשתתרכז בנפלאות הטאו,
אתה יכול להתמודד עם כל מה
שהחיים מזרימים לך,
וכאשר המוות מגיע אתה מוכן.

(טאו טה צ'ינג, פרק 16)

הידיעה הזאת, שכולנו הולכים למות יום אחד, הינה מפתח לשלווה ולשקט הנפשי.

אנו ניזונים מאגדות ופולקלור מקומי לגבי המשך ההויה שלנו אחרי המוות.
אם זה מערכת של גן עדן או גיהינום או גלגולי נשמות, או ריק ואי התגשמות וכו'.
אומנים רבים תיארו את ה"חיים" בגן עדן ובגיהינום בציורים מגוונים.
בתאילנד במספר מקדשים יש פרוט מדוקדק לחיים בגיהינום על קירות של עשרות מטרים מרובעים.

לפעמים יש ואנשים מתעסקים ברגע שאחרי כל כך הרבה עד שהם שוכחים לראות את גן העדן הפרוש בעיניהם. גן העדן שנקרא החיים.

אלו שמרימים גבה ומציינים את הרב גוניות של החיים ואת אלו אשר חייהם רווים בסבל, מביטים בהוויה בעין צרה.
כאשר אנשים ילמדו לנצל את הטבע בצורה נכונה ובריאה ללא הרס ופגיעה, ללא הרג מיותר, ללא אלימות, הם ייצרו חברה נוחה ונעימה מלאת שפע ואושר.

כמות המסכנות והאומללות תהיה קטנה בהרבה ממה שאנו מכירים עכשיו.

יש אנשים שמודיעים להם שנשאר להם כך וכך חודשים לחיות. מעמד קשה רגשית.
אף אחד לא רוצה להתעמת מול מעמד זה ולפגוש את מלאך המוות במפתן ביתו.
מה עושים בזמן הזה? מה מספיקים ? מה משנים?

פתאום עולה הצורך להגיד לכמה חברים ובני משפחה ששכחנו להגיד להם שאנו אוהבים אותם.
יש רצון לראות ולעשות דברים שלא עשינו. לסכם את החיים לראות האם אנו שלמים עם התוצאה.
האם אני מסופק עם הדברים שעשיתי.

אבל אם היו אומרים לכם שיש לכם עוד שלושים שנה האם הייתם משנים את הדרך שלכם?

אולי כדאי לעשות רשימה קטנה של הדברים שאנו דוחים לעשות לאח"כ ולהתחיל לעשות אותם עכשיו. כך כל עוד שאנו כאן יהיה לנו גן עדן קטן.

צבעים מעוורים את העין.
צלילים מחרישים את האוזן.
טעמים מכהים את הטעם.
מחשבות מחלישות את הדעת.
תשוקות מנוונות את הלב.

הנעלה מביט בעולם
אבל בוטח בראיה הפנימית.
הוא נותן לדברים לבוא וללכת.
ליבו פתוח כשמיים.

(טאו טה צ'ינג, פרק 12)

לפני שנה ישבתי לי במסעדה בבירת הצפון של תאילנד – צ'יאנג מאי.
לפתע נכנס בחור ישראלי צעיר קרא למלצרית באנגלית "מלצרית, פיצה, מהר, מהר".
הוא הסביר את דבריו שיום כיפור בפתח והוא רוצה לאכול מהר לפני כניסת הצום.
הצגתי בפני העלם שלאכול פיצה לפני צום זה איננו רעיון מוצלח.
הוא התעקש וקרא שוב למלצרית לבוא ולהגיש לו את הפיצה מהר ככל האפשר.
שאלתי את העלם מדוע הוא מגיע נסער שעה לפני הצום ובא לאכול בחופזה?
הוא מביט בי ומחייך חיוך מלא סיפוק.

"עשיתי באנג'י (קפיצה מגובה רב שהרגליים מחוברות לחבל גומי שדואג שהקופץ לא יפגע בקרקע)" הוא מציין. "ארבע פעמים".
מזגתי לו מעט מיץ מקנקני ובקשתי להבין מדוע עשה כל כך הרבה פעמים.

"על כל שלוש קפיצות, אחת חינם" אמר ולא הוסיף.

בזמן האחרון אנו יכולים להבחין במשיכת גבולות החושים שלנו בכל מה שקשור לפרסומות דרכי בידור או מדיה אחרים.

אבי, חקלאי בן חקלאי, תמיד היה מצטט בפנינו פניני חוכמה וחביבה הייתה עליו האמרה "הבטלה היא אם כל חטאת".

כאשר אנו לא נמצאים בחיים מלאי יצירה אנו מתחילים לבחון גבולות. חיים מלאי יצירה דורשים גוף רענן ומלא חיים.

לבחון גבולות הכוונה לבדוק עד כמה חריף, שומני, הרבה, מתוק, חמוצים, וכו', אני יכול לאכול.
הרי אדם שאוכל לא מאוזן מבחינת חמשת הטעמים (חמוץ, מר, מתוק, חריף, מלוח) פוגע ביכולת שלו להרגיש טעמים מסוימים.
אכילת חריף יתר על מידה יכולת לפתח מחלות ובעיות מעיים כגון טחורים, פיסטולות אנליות, ועוד.
אכילת מתוק יתר על המידה מעלה רמות שומנים בגוף וכן יכולה לגרום למחלות של חוסר איזון סוכרים (סוכרת).

לבחון גבולות הכוונה להיות במסיבה שהמוזיקה רועשת ולעמוד ליד הרמקול כדי שהמוסיקה תפעם בכל תא ותא בגוף.
פעולה שכזאת יוצרת נזק בלתי הפיך לאוזניים. נזק מצטבר.

כאשר אנו חשופים ליותר מדי אור או פחות מדי אור (כאשר מנסים לקרוא למשל) אנו פוגעים בראיה שלנו.

כאשר אני מציף את המוח שלי ביותר מדי ידע אני יוצר בלבול שיכול להוביל אותי לתסכול.

כאשר אני ממלא את עצמי בתשוקות (אני רוצה בית, אני רוצה להתחתן, אני רוצה להיות מפורסם, אני רוצה להצליח במבחנים)
אני יוצר מערכת אכזבות שמחספסות את הלב.

כל הדברים שפוגעים בנו אלו דברים שאנו לרוב בחרנו להיות חשופים להם מתוך בחינת גבולות. גבולות היכולת שלנו, גבולות מיצוי החושים שלנו.

פעם כילדים הינו משחקים בפרדסים ומסתפקים במעט המשחקים שהיו לנו שכן הדמיון היה זירת המשחקים האין סופית שלנו.
היום עם אין סוף גירויים נראה שהילדים אינם יודעים שובע.

שימו לכם זקיף שישמור על הגבולות שלכם וכך תוכלו לחיות זמן רב יותר ובבריאות טובה יותר.

"לכל יום מחשבות, מילים ומעשים המיוחדים אך לו. הקשב להם."
(ר' נחמן מברסלב)

קיסרי סין העתיקה עסקו בחיי נצח. הם רצו לחיות לעד. הם שלחו את מיטב יועציהם ורופאי החצר לתור אחר התשובה לכך.

"אי שם במערב סין ישנו הר גבוה ותלול.
במרומי ההר ישנו מעיין חיי נצח.
רק מי ששותה ממעיין זה יוכל לטפס על הר זה".
(שיר סיני)

מדוע אחזו בחשיבות זאת כל כך? מה הקסם בחיי הנצח? שאלה זאת כל אחד מאתנו ישאל את עצמו.
אבל עלינו להודות שפעמים רבות אנו מרגישים את החרדה בידיעה שכל אחד מאתנו יבוא יומו לחזור למקור הבריאה.

ישנו תהליך מנטלי שיכול לקדם אותנו לכיוון זה (דווקא מנטלי ולא גופני), של חיי נצח.

כאשר אנו עוצמים את העיניים ומנסים ולתפוס קצת שקט קורה תהליך שנקרא "מוח קוף".

השכל אינו מוכן לקבל את השקט ומתחיל בתהליך של הפצצת התודעה באינסוף מחשבות אנה ואנה. מחשבות על הבית, על העבודה, על המחר,
על האתמול, רעיונות עולים, מחשבות נעימות עולות, פחדים עולים, והשקט הנחשק נעלם כעבור שניה וחצי.
דעתנו הינה כמו קוף הקופץ אנה ואנה ואיננו נח לרגע.

תודעתנו עסוקה כל כך אבל ישנו דבר אחד שאיננו מקדישים לו את זמן תודעתנו – ההווה.

אנו קמים בבוקר וכבר חושבים על הקפה שבדרך, עם הקפה אנו חושבים על החדשות, עם עזיבת הבית אנו חושבים מה מחכה לנו אחרי העבודה,
בעבודה אנו חושבים על השינה שבסוף היום, על סוף השבוע. אנחנו עדיין איננו פה ועכשיו במהותנו.

אנו מחכים כל חיינו לרגע המתאים. אחרי התיכון , אחרי הצבא, אחרי הטיול, אחרי האוניברסיטה, אחרי החתונה, אחרי שהילדים יהיו גדולים,
ביציאה לפנסיה…

יום אחד נמצא את עצמנו בשלהי חיינו מביטים אל עברנו ונשאל היכן היינו כל הזמן?

בתקופה החותמת של חיינו כבר לא עושים חשבון כמה הספקנו וכמה לא, כמה עבדנו וכמה לא… בודקים את הדברים היומיום הפשוטים כביכול.
כמה חיבקנו, כמה היינו אחד עם השני, עם הילדים, כמה פעמים אמרנו אני אוהב אותך….

ביום שנלמד לתרגל חיים בהווה יקרו כמה דברים מעניינים. הדבר הראשון נקרא התעוררות.
אנחנו נשים לב לתחושות הגוף גם ללא חישת כאב או אי נוחות שמושכים את תשומת ליבנו בכפיה.
אנו נאהב את גופינו.

תהליך ההתייחסות שלנו לזמן יעבור שינוי . אנו נרגיש שאנו חיים יותר, סופגים יותר.
הזמן עובר יותר לאט. כאשר הזמן עובר לאט אנו חיים יותר. אנו לפתע נוכל להבחין בין עיקר לתפל.
אנו ננצל את הזמן בצורה חכמה יותר (ללא להתיש את הגוף).

אנו נגלה שאנו חיים חיי נצח.

זה מה שרצינו מהתחלה, הלא כן?

"אמר ריוקאן:
אתה עומד לפני אסון- ובכן, יהא כך, עתה עת אסון.
שעת מוות- ובכן, יהי כך, עתה שעת המוות.
זו הדרך להינצל מאסון וממוות."