מורה הזן היפני טאנזאן והנזיר אקידו היו מהלכים בדרך, כשראו נערה יפה עומדת ומנסה לחצות דרך בוצית.
לקח המורה את הנערה על זרועותיו, והעביר אותה לעבר האחר של הדרך. הנערה הודתה לו והלכה לדרכה. הם הלכו לדרכם.
בשעת ערב אמר הנזיר, "מורי, אנחנו נזירים. אסור לנו להרהר בנשים. אסור לנו להתקרב לנשים. לא כל שכן לגעת בנשים. איך יכולת? כך, בשר אל בשר, לשאת את הנערה על זרועותיך?"
"אני השארתי את הנערה שם. אתה עדיין נושא אותה איתך?"

לאן שלא הולכים היום שומעים בכל מקום את הקלישאה הזאת. על כל נושא, כל ארוע, כל הוויה, כל התרחשות שמציקה לאדם מסוים תמיד יהיה את חברו הנאמן שיבוא ויגיד לו "עזוב, שחרר, תעשה LET GO ".
שימוש היתר יוצר אולי מיאוס מסויים בשיטה נפלאה זאת של תרגול מודעות. לשחרר, או לא להיצמד מהתחלה, הינם תרגיל מאתגר מאד שמעסיק אלפי שנים מתרגלי זן ומדיטציה.

לשחרר, פירושו בדיוק מה שאנו שומעים. זו הזמנה לחדול להיצמד לדברים – בין אם זו דעה, חפץ, אירוע, מועד מסוים, עמדה מסוימת, או השתוקקות. זו החלטה מודעת לאפשר לעצמכם להשתחרר לגמרי לתוך זרם רגעי ההוויה כפי שהם נפרשים. (ג'ון קבט)

אנו משחררים דבר מסוים, נותנים לו להמשיך בדרכו וע"י יצירת אותו חלל ריק אנו מאפשרים בעצם כניסה של דבר טוב יותר נקי יותר מרענן יותר. זאת דרך מני רבות לבחור להתקדם.
אנו בוחרים להשתחרר גם מדעות, ועמדות שנקטנו בהם. יש לנו את הזכות המלאה להשתנות. אדם שנשאר קשה, מקובע בכיוון אחד כל חייו, הוא חי חיים אומללים. לטבע יש חוקים משלו. ובטבע מה שגמיש ורך נשאר ושורד ומה שקשה נשבר ונופל (שיחים נשארים בסופות ועצים נשברים, לשון נשארת ופועלת עד יום מותנו והשיניים נושרות או נשברות ועוד).
אז אם מהיום יגידו שאין לכם חוט שידרה כי אתם משנים את הדעות שלכם תגידו פשוט "תודה, אין מחמאה נפלאה מזאת".
אנשים רבים תורמים בגדים לויצ"ו וע"י פינוי המקום בארון הם בעתם פותחים מעין פתח לשפע שיבוא וימשיך למלא את מקומו.
אנחנו נפרדים מבן זוג שאהבנו וחדלנו, אם אנו נשחרר את מחשבותינו, עיסוקינו, זכרונותינו ממנו אנו נפנה מקום לביאת אדם חדש לחיינו.
כדי לשחרר אנו חייבים להיות כנים עם עצמנו, עם הפחדים שלנו, עם חוסר הביטחון שלנו, להיות ערים לכל. פעולת השחרור הינה פעולה אמיצה של בחירה רגעית בלא מודע. "אם אני אפסיק לחשוב על אהובתי שנטשה אותי על מה אני אחשוב אח"כ, למי אני אכוון את סיבת עצבותי?" אין צורך בכל זה. אנו צריכים פשוט לבטוח ביקום שימלא את כל החללים שנעשו עקב מלאכת השחרור שלנו.
צריך לזכור שדבר ביקום הזה אינו שלנו. אנו אורחים. אמא אדמה ואבא שמיים נותנים לנו משפעם כדי להחיותנו. עלינו להיות מכירי תודה. כל עוד אני לא אשייך, אצמיד דברים אלי ואומר "הם שלי" אני אהיה פתור מהאפשרות להיות אומלל עם אובדנם.


אם תבין שכל הדברים משתנים,
לא יהיה דבר שתנסה להיאחז בו.
אם אתה לא פוחד למות,
אין דבר שלא תוכל להשיג.
ניסיון לשלוט בעתיד
הנו כמו לקחת את מקומו של נגר רב אומן.
כאשר תשמש בכליו של הנגר רב האומן
רוב הסיכויים שתחתוך את ידיך.
(טאו טה צ'ינג, פרק 74)

אחד ממורי הזן (מדיטציה יפאנית) הקוריאנים הגיע לארצות הברית להפיץ את תורתו. שאלו את אותו מורה נאור מה הוא הביא עימו, איזה ידע, איזו בשורה?
אותו מורה אמר שהוא הביא עימו את ה-"לא יודע" (DON'T KNOW!). "לא יודע" כבשורה? תהו כל אותם אלו שחשבו שיביא איתו תורה מיוחדת או ידע רב ונשגב.
"לא יודע" הינו כלי עצום כדי להעמיד אותנו במקומנו בצורה הנכונה והכנה ביותר.
אל תתביישו להגיד שאינכם יודעים. להגיד שאינכם יודעים תמיד יהיה נכון יותר מלהגיד שהנכם יודעים. הדבר דומה לשעון מחוגים עומד אשר הוא יותר מדויק משעון מחוגים שמפגר בכל יום בשנייה אחת. הראשון פעמיים ביום מדויק לחלוטין, השני מדויק לחלוטין פעם בכמה שנים.

אמר מי שאמר שאנו לומדים כל החיים ומתים בורים.
מאחר והתנועה היחידה המובילה את האדם לאושר ושימחה הינה התנועה אחורה ולא קדימה (לפחות ע"פ הטאואיזם) מדוע שנפחד להודות שאנו בורים. להודות מתוך ענווה.
לא להתיימר להבין ולדעת כל דבר.

כשלמדתי מסז' תאילנדי בבית החולים "OLD MEDICINE " בצ'יאנג מאי נקעתי את הברך בעת תרגול. שכבתי על המזרונים אוחז בברכי הכואבת וקראתי למורה שלי שהינו מבכירי מורי המסז' התאילנדי בעולם. המורה הגיע שאל מה קרה. לאחר שעניתי לו שפרקתי את הברך ניענע את ראשו ואמר "אהה, לא טוב" (AHH, NOT GOOD). והלך ללא שום טיפול או עצה. דבר זה השאיר אותי מאוכזב מצד אחד ומצד שני קיבלתי שיעור עצום כאדם וכמטפל – כשאין מה לעשות, אין מה לעשות.
יש מעיין בדיחה מקצועית בקרב המטפלים ברפואה המשלימה שיש בעיות שחייבים לטפל בהם מהר לפני שיעברו לבד.

ענווה הינה מעלה אשר הופכת אותנו למאושרים שכן אנו יכולים להשיל מאיתנו כל צורך להוכיח לאנשים את הידע והיכולות שלנו. אנשים אשר נאבקים כל חייהם להוכיח את איכויותיהם הם אנשים מסכנים והינם בעצם מעיין אסירים של החברה.


האם אתה יכול לשדל דעתך מתהיותיה
ולדבוק באחדות הגדולה?
האם אתה יכול לתת לגופך להיות גמיש
כמו תינוק שאך נולד?
האם אתה יכול לטהר את ראייתך הפנימית
עד אשר לא תראה דבר מלבד האור?

האם אתה יכול לאהוד אנשים ולהובילם בלי
כפיית רצונותייך?
האם אתה יכול להתמודד עם הנושאים החשובים ביותר
תוך כדי שאתה מאפשר לדברים לקרות כפי שהם צריכים לקרות?
האם אתה יכול לפסוע לאחור מדעתך
ולכן להבין את כל הדברים?

הולדה והזנה,
להיות עם דברים ולא להפוך אותם לרכושך,
פעולה ללא ציפיה,
הובלה ללא צורך לשלוט:
זאת הינה המעלה הטובה האלוהית.
(טאו טה צ'ינג, פרק 10)

נזיר זן ישב לו למדיטציית הערב שלו ועם עצימת עיניו החל לשמוע צעקות מחוץ לחדרו. שם נעליו ופסע אל מחוץ למנזר. בחלקת הדלעות פרצה מהומה רבה. דלעת צועקת על רעותה והחימה בכל עבר.

הנזיר היסה בדלעות וציווה עליהן לעשות 24 שעות מדיטציה. לאחר אותן שעות חזר הנזיר אל החלקה ודיבר אל הדלעות. בקשתו הייתה להרים ידיהן אל ראשן. בעשותן כך הרגישו הדלעות שעל ראשן יש ענף היוצא ומתפתל. להפתעתן גילו כל הדלעות שהן היו מחוברות לאותו ענף. הדלעות התביישו בריבן שכן כולן באו מאותו המקור.

לאחרונה היו פירסומים לבקר במוזיאון המציג את ההתפתחות האבולוציונית שלנו. בקריצה נאמר שאנו לא רחוקים גנטית בצורה משמעותית מהעכבר (בן דודנו). אכן זה נכון.

כשלמדתי אנטומיה המורה שלי היה בכלל וטרינר. וטרינר? ללמד אנטומיה של גוף האדם? מסתבר שהמבנה הגרמי והאורגני של האדם זהה כמעט לחלוטין לחיות מחמד ובהמות (מסביר משהו בהיווריסטי?). אומנם אין לנו ארבע כיבות או טפרים אך מדהים הדמיון ביננו לבית חברנו ההולכים על ארבע.

יותר מכך מופלא הוא הדמיון האנושי, אחד לשני. הננו כולנו אחים. כולנו באנו מאותו מקור. אנרגיית היקום, שהיא הדם הקוסמי, זורמת בכולנו. אנו כולנו משפחה אחת גדולה.

לפני 2600 שנה , היה דור של אנשי רוח שצמחו והביאו לאדם הצועד אל פתח שינוי אנושי אדיר את האמת הפיזיקלית של דרכי היקום.

אחת האמיתות הבולטות ביותר, שמופיעה בתרבויות רבות, הינה אמת האחדות.

אם כולנו מחוברים אחד לשני, כל פגיעה שלי בזולתי תגרום לי נזק ישירות.

כל מעשה של חמלה, עזרה וריפוי לזולתי תקרין אלי חזרה את אותן ברכות.

סדנאות רבות נוצרות כדי להפגין את יכולת האסרטיביות שלנו. מלמדים אותנו לבטא את מה שאנו מרגישים , לעמוד על שלנו, לדרוש את המגיע לנו. כל הדברים הללו יפים ונכונים אך לפעמים נשכחת הדרך והאנשים מאבדים את הגבולות.

אסרטיביות נהפכת לאלימות , שיתוף נהפך לכפיה, לדרוש את שלנו נהפך להיות חוסר גמישות משווע לאוזניים כבויות.

כאשר אני הולך למקומות אשר רבים המבקרים שם , הנני מנסה להרגיש את אותו ענף הנמצא מעל הראש שלי והמחבר אותי לכל האחרים. נכון שהאנשים סביבי שונים ממני , חלקם שונים לגמרי, אך עדיין כולנו מחוברים. אם אני צורח על האדם שעקף אותי ושיפשף את כנף רכבי אני פוגע בעצמי, אם אני לא עוזר ולא תומך בזקניי השבט אני פוגע בעצמי, אם אני לא שומר את שכניי, חבריי, לא מכבד את ילדי את הורי, אני פוגע בעצמי.

והרי אני רוצה לחיות חיים טובים, שקטים ומלאים , לכן עליי לזכור שכל הדלעות שסביבי מחוברות אל אותו ענף שממנו באתי.

נסו זאת.

"האדם איננו תוצר הנסיבות, הנסיבות הן תוצר האדם"
- בינימין דיזראלי

אחת המתנות היפות ביותר שקיבלתי אי פעם הייתה מתנת האחריות. לימדו אותי לקחת אחריות על כל הדברים הקורים לי בחיי. אין איש אשר אשם במצבי. לי יש את הכוח לשנות את התרחישים הקורים לי בחיי.

על זה מסתמך חוק הקארמה ההודי. עשית מעשה, דע שהמעשה הזה יגרור אחריו תוצאה.

"רק האינדיבידואל אשר השלים עם עצמו יכול לפתח גישה אובייקטיבית לעבר העולם"
- אריק הופר

להגיע למצב שאני באמת יכול לקחת אחרות על חיי זה אומר עבודה רבה. מי שיגיד מדיטציה יענה את התשובה הנכונה.

אני מנסה לפתח ראיה נכונה כלפי העולם דרך התבוננות בעצמי. המיקרוקוסמוס כביטוי של המקרוקוסמוס.

פעמים רבות אנו נוטים להאשים את כל האנשים סבינו במצבנו. השכן מרעיש, האישה מפוזרת, הבעל שכחן, הילדים זה לא מה שהיה פעם, ההורים חונקים, הבנק מעיק, וכו'.

עצרו את האוטובוס הזה שדוהר קדימה, האוטובוס שנקרא החיים שלכם. רדו מהאוטובוס ותנסו לראות מה כתוב עליו.
באיזו קו אתם נוסעים? לאן הוא מגיע? וכמה זה עולה לכם? אגב, באוטובוס הזה שנקרא חיים אין הנחות לגימלאים, ההפך, כמה שנסענו יותר ולא הבחנו לאן אנו נוסעים כך הנסיעה מתחילה להיות יקרה יותר ויותר.

לפעמים מגיעים אלי לקליניקה אנשים אשר גילם מעל ל-70 וכל החרטות יוצאות ונפרסות בין הקירות. אפשר לסכם בדרך כלל את כולן במשפט אחד:

"אילו הייתי יכול הייתי עושה את הדברים אחרת, הייתי לוקח אחריות על חיי!!!"

"בחר בדרך אשר נראית הטובה ביותר, למרות שיכול ותהיה קשה.
העשייה וההרגל יאפשרו לדרך להיות קלה ונוחה"
- פיתגורס

חביב עלי ההסבר על ההבדלים בין הפילוסופיה היוונית והפילוסופיה הבודהיסטית: אדם אשר הולך ביער ולפתע חץ ננעץ בישבנו. באם אותו אדם היה פילוסוף יווני היה חושב לעצמו האם החץ באמת קיים, האם זה החץ שמכאיב או האם זה הוא הכואב, מאיפה מתחיל החץ ומהיכן מתחיל האדם…

הבודהיסט היה פשוט שולף את החץ מהישבן.

הבודהיזם דוגל באחריות שלמה לכל הדברים שאנו עושים ועוזר לנו בזה שנותן לנו קווים מנחים מה לעשות כדי לא להיתקל בתסכול ובכעס.

כמה שאני יוכל להיות ער יותר למעשי ולא ליצור מעשים גוררי חרטה (לא לסמים, לא למין מופרז, לא לשקרים ורכילות, לא לרצח וגניבה, לא לרכושניות ועוד) כך יוטב לי.

לקחת אחריות על מעשי זה אומר לעצור לפני כל דבר שאני עושה ולחשוב לרגע אם אני באמת צריך לעשות את הדבר הזה ובכמה זה יביא לי תועלת. מהיכן בא המעשה ולאן הוא יגיע.

"פעמים רבות ביום אני מבין כמה החיים הפנימיים והחיצוניים שלי בנויים על עבודה של חברי בני האדם, גם החיים וגם המתים, וכמה עלי להשתדל בכנות כדי לתת להם בחזרה את מה שאני קיבלתי"

- אלברט איינשטיין

פעמים רבות נעמדתי מול המילה חמלה בלי יכולת לתאר או להסביר אותה בצורה מדוייקת. בטור הזה אנסה, בעזרת כמה גדולי רוח, להסביר את אותה מילה מסתורית.

"האם אני יכול לראות צערו של אחר
ולא להצטער בעצמי?
האם אני יכול לראות את יגונו של האחר
ולא לחפש לעזור לו?"
- ויליאם בלייק

חמלה הינה סוג של רגש הקיים בתוכנו. אך החמלה צריכה לעבור טרנספורמציות מנטליות רגשיות כדי להפוך לרגש פעיל ובשל.

החמלה האמיתית עולה מתוך ההכרה של הזהות של עצמי.

כאשר אנו חווים את הסבל של אחרים כשלנו ומגיבים באהבה, אנו פועלים מתוך חמלה. פעולות מתוך חמלה באות בכל מיני צורות וגדלים. אך לא הצורה חשובה אלא המניע.

לא יכולה להיות חמלה (קארונה) ללא חוכמה (פראג'נה) ולא חוכמה אמיתית ללא חמלה.

"האדם הטוב הינו חברם של כל היצורים החיים"
- מהאטמה גנדי

חמלה הינה כלפי אנשים אך באותה מידה כלפי חיות וצמחים. החמלה צומחת מתוך ההבנה שכולנו באים מאותו מקום וחוזרים אליו. בדרך כולנו, ללא יוצא מן הכלל עוברים דרך סבל…. הסבל שייך לכולנו.

"החיים שלי הינם שלם בלתי ניתן לחלוקה, וכל פעילויותיי נעות אחת בתוך השניה;

והן עולות מתוך אהבתי הבלתי שובעת לאנושות"

- מהאטמה גנדי

הסיפור המצמרר משבוע שעבר על נערים אשר התעללו בחיות באופן מחריד גורם לאנשים רבים להרגיש כעס וצער. לכולנו יש מנגנון אשר יכול לשחזר כאב ופחד.

אנשים אשר אין להם חמלה או רחמים בליבם יש להרחיקם מהחברה.

"האם לא הגענו למבוי סתום בעולם המודרני שעלינו לאהוב את אויבנו – או אחרת?
פעולת השרשת של הרוע = שינאה מתחילה שנאה,
מלחמות מייצרות מלחמות – חייבת להישבר,
או אחרת אנו נתמוטט לתוך תהום חשוך של השמדה."
- מרטין לוטר קינג

אני יכול להבחין ברגש החמלה בצורה ברורה יותר כאשר אני מסתכל למישהו בעיניים. דרך העיניים אני יכול לראות את הנשמה הנמצאת מהצד השני ולהרגיש את סבלו. פעמים רבות שאנשים רוצים להתחמק מהסבל של אחרים הם פשוט מורידים מבט ומנסים לברוח ממבטו של הסובל.

"ללא אהבה , נכס הידע רק מעלה בילבול ומוביל להשמדה עצמית."
- קרישנה מורטי

כאשר אני רואה את מרדפי המוות בכבישי ארצנו, אנשים רודפים אחרי מותם וסבלם כאילו פוחדים שלא יגיעו ביום מן הימים.

אנשים אשר משתפים אחרים בחגיגת המוות הבלתי נגמרת. אנשים אלו אין להם חמלה בלב. כאשר אני מרגיש חמלה אני דואג שהשני לא יסבול,
כמובן גם לא בגללי. אם האדם שלידי הוא חלק ממני הדבר האחרון שאני רוצה שיקרה לו זה ארוע מצער הכרוך בסבל ומוות.

וכמו הנערים שהתעללו בחיות , אולי גם לאלו שמובילים לסיבלנו עקב חוסר חמלה ורגל כבדה על הגז , גם אין מקום ביננו. וטוב שעה אחת קודם.

"העלימו את האהבה וכדור הארץ יהיה קבר אחד גדול."
- רוברט ברונינג