אני אחד משחקני הטניס הטובים בארץ.

אני משחק טניס בצורה מעולה.

אני יודע שמי שיעמוד לידי בזמן שאני מתאמן על הקיר (יש קיר שעליו המתחילים מתאמנים) יגיד שהתנועות שלי מגושמות, שאני מפספס הרבה כדורים, שהרבה כדורים עפים לכל הכיוונים ובכלל אני נראה כמו מישהו שדבורים מנסות לעקוץ אותו והוא שולח גפיים לכל עבר.

לפני שלושים שנה נס ציונה הייתה מרכז לטניס בולט. בין אושיות הטניס בנס ציונה היו שלומק'ה, מנשק'ה, יאירק'ה (ז"ל), דניק'ה ופש. אני הבן של פש. ככה זה.

על איכויות הטניס הנפלאות  של אבי אי אפשר להתווכח וגם על זה שלא ירשתי שום כישורים ספורטיביים גם אי אפשר להתווכח (אלא אם כן יש תחרות בהכנת חמוצים אוזבקים).

עכשיו תשאלו הכיצד אני משחק טניס מעולה?

אני משחק. המשחק נועד להנאה. אנשים עובדים כדי שיהיה להם זמן איכות בו יוכלו לשחק.

המשחק הינו פעולה חסרת תכלית מלבד לגרום לנו הנאה , שימחה וסיפוק.

אז כאשר אני משחק אני נהנה מאד ולא משנה אם אני אפסיד מול כל דרדק אוחז מטקה.

אז אני משחק מעולה. אני נהנה מאד לרוץ אחרי הכדורים שעפים לכל הכיוונים וגם ללמוד בכל אימון דברים רבים עלי ועל הדרך בה אני מאמן את עצמי.

שמישהו לומד לנגן על גיטרה מאיזה רגע הוא מנגן על הגיטרה ולא רק לומד? (באנגלית אנו נגיד פליי – play  -  משחק)

המורה שלי לטאי צ'י, קיט, אמר שהדרך הטובה ביותר לדעת אם אתה עושה טאי צ'י כמו שצריך זה לבחון את מידת ההנאה שלך.

עכשיו לכמה תובנות מהאימון של היום.

אחת התובנות שיש לי מהאימון היא שאני חמדן. בתחילת התרגול שהייתי עומד ליד הקיר ומכה בכדורים שמחתי אם יכולתי לענות על הכדורים שהיו חוזרים. הייתי עומד בערך שלושה מטרים מהקיר. זה מאד קרוב.

עכשיו אני מנסה לעמוד הרבה יותר רחוק מכך ולהכות מכות חזקות שיפגעו בול בנקודות המצוירות על הקיר שאליהן המתאמן צריך לשאוף לפגוע.

בכל אימון אני מרגיש מסופק אם המכות חזקות יותר ומדויקות יותר.

זאת חמדנות ראויה לשמה. לפתע ההנאה שלי תלויה גם בהצלחה. תודעת הטירון נעלמה לה.

לגבי התובנה השנייה.

היום שני כדורים הלכו לעולם. אחד נתקע ברשת ארבעה מטרים מעל הראש שלי והשני עף לרחוב (השם יקום דמו).

נשארתי עם כדור אחד. ואז הרגשתי תחושה ניפלאה של "זה רק אני ואתה חביבי".

התחושה הזאת של "סוף המשחק" הייתה משחררת ולא מלחיצה. אם הכדור הזה היה אף הוא (עף הוא) מגיע לספירות עלינות היה תם המשחק. הפשטות הזאת בלשחק עם כדור אחד הייתה קסומה.

זה כמו אדם זקן שיודע שמה שנשאר זה מה שנשאר ואין צפי למתי הוא הולך לאבד את הכדור האחרון שלו אז כדאי ליהנות בכל רגע.

תודעת ה "כדור האחרון" באם היא תלווה אותנו נוכל להתרכז בחיים הללו בדברים החשובים באמת.

תחשבו כמה אנשים חשבו שיש להם עוד הרבה שנים לחיות ולא קמו למחר בבוקר?

גם אנחנו יכולים מחר לחזור לאימא אדמה.

כן, גם אם יש לנו תוכניות לשבוע הבא (לפחות).

אז בינתיים נתרכז ביותר לשחק ופחות להיות רציניים.

נתרכז בלאהוב ופחות לכעוס.

בלעזור ופחות לנצל.

אושר גדול

פמה תופדהן.

"ניצחון מוליד טינה,

המובס חי בכאב.

השלווים חיים בשימחה,

וזונחים ניצחון ותבוסה."

(דהארמפאדה  פרק 15 ,  בית 201 – תרגום שי שוורץ)

"וראיתי אני את-כל-עמל ואת כל-כשרון המעשה

כי היא קנאת-איש מרעהו גם-זה הבל ורעות רוח:

הכסיל חבק את-ידיו ואכל את-בשרו:

טוב מלא כף נחת ממלא חפנים עמל ורעות רוח:

ושבתי אני ואראה הבל תחת השמש" 

(קהלת פרק ד'  פסוקים ד'-ז')

"האדם הבלתי מנוצח הוא האדם שלא מתחרה." (פ.ת)

"כאשר אתה מסתפק בלהיות עצמך, ולא מתחרה או משווה,

כולם יכבדוך."

(טאו טה צ'ינג – פרק   8 )

"רדוף אחר הכסף והביטחון

ולבך לא ישוחרר לעולם.

דאג לכך שאנשים יאשרו מעשייך,

והייה האסיר שלהם."

(טאו טה צי'נג – פרק 9)

הערך העצמי שלנו נקבע ביחס לאחרים. עובדה. עובדה מצערת.

מידת ההצלחה שלנו תלויה במידת ההצלחה של האחר.

האומנם?

הצגתי שני מושגים שדורשים בחינה אנליטית.

מהוא הערך שלנו? מה היא אותה תחושה פנימית מלווה בידיעה שנקראת ערך?

מהי הצלחה? מי הוא המצליח?  באילו פרמטרים מודדים הצלחה?

בעולם המערבי, חובב האקסל והלפטופים קל מאד לכמת את זה במושגים של כסף ורכוש.

גם בעולם העתיק עשו כך.

רק בלי הלפטופ.

הטקסטים המוצגים מעלה נכתבו מלפני למעלה מ-2000 שנה. קהלת, מיוחס לשלמה המלך (1000 שנה לפני הספירה). הדהארמפאדה מיוחסת לסידהארתא שאקיאמוני – הבודהא (500 שנה לפני הספירה). הטאו טה צ'ינג מיוחס ללאו טסה (500 שנה לפני הספירה).

יש לציין שהסבירות הגדולה היא שבזמנים מאוחרים יותר כתבו את שלושת הטקסטים האלו מאשר בתקופת חייהם של אותם מאסטרים.

כבר אז הקנאה הייתה נושא לתרגול ולאבחנה בתרגול הרוחני.

שלושת הטקסטים עוסקים במוטיבציית הפעולה שלנו. מה מניע אותנו בפעולתנו.

שלמה המלך (כינויו קהלת כי היו מתקהלים לשמוע את חוכמתו) מציין שהמוטיבציה שלנו לפעולה ולהפעלת הכישרון שלנו היא לעורר קנאה בלב האנשים.

מקור העמל הוא הקנאה ולא כורח הקיום. הדבר נמשל לאדם המנסה להיות הרועה של הרוח. אי אפשר לרדוף אחר הרוח הדבר אבוד מראש בדיוק כמו הניסיון שלנו להיות מאושרים דרך זה שאנו נהיה יותר מאושרים ע"י יצירת קנאה בקרב חברינו.

הבודהא משיב שהניצחון מוליד טינה. ז"א, כאשר אנו מתהדרים ברכוש רב יותר מאשר שיש לאחרים אנו יוצרים לנו אויבים ואנשים אשר יש להם רגשות שליליים כלפינו. כל תחרותיות מכל סוג תוליד תחושות לא טובות בקרב המנוצח.

כאשר אני חי את חיי, משלים את צרכיי בלבד אני חיי בשלווה.

יש מי שיגיד שיש בקנאה זאת מן החיוביות שכן היא מובילה לפעולה ולצמיחה. כיצד אני יכול לצמוח אם הדשן שלי רקוב? קינאה היא רגש שלילי כיצד היא יכולה להוליד משהו חיובי? 

זרע עינב יגדל גפן, גלעין אבוקדו יצמיח עץ אבוקדו. קינאה תוליד צער, חוסר בטחון עצמי וכעס.

צמיחה צריכה לבוא ממקור של רגשות חיוביים כמו חמלה, אהבה, נדיבות, סבלנות, חכמה ועוד.

האם אני מוכן לקבל את זה שכל האנשים סביבי יודעים מה טוב בשבילי? האם אני מוכן לתת להם לנהל את חיי?

בין כל האנשים שסביבי תהיה מחלוקת כי כל אחד מהם תופס את המציאות בצורה שונה. כל אחד חושב שעלי לפעול בצורה שונה.

האם יש דרך לרצות את כולם?

זה נשמע כמו מתכון טוב לחיים נויירוטים.

אבל ככה אנו חיים.

הדרך היחידה היא לא לרצות אף אחד.  אני לא יכול ולא צריך לשתף פעולה עם ה-"אני מאמין" של כל הסובבים אותי. זה לא יכול לעבוד לעולם.

לאו טסה אומר שמצב זה הופך אותנו להיות אסירים כאשר החברה שסביבנו היא הסוהרים שלנו. מאחר שלכל אחד יש מפתח שונה לעולם לא נשתחרר מהצער.

כל עוד הפעולה שלנו נובעת מתוך רצון ומוטיבציה "להראות להם", "להוכיח להם" וכו' אני לעולם לא אהיה שליו.

בני האדם, דרך מחלתם העיקרית, בורות וביטוייה הפתלוגיים – אי סיפוק וסבל לעולם לא יוכלו להיות המרפאים של חבריהם.

פיתוח תודעה תחרותית אצל ילדים מובילה לצער רב וכאב. תחושה של:"אני לא טוב מספיק".

אנו עושים לעצמנו "עבודה קלה" כאשר אנו בוחנים את הילדים בציונים יבשים.

אולי במצב שלנו כיום העדיפות הראשונה שלנו צריכה להיות להוציא את הילדים "א-מנצ'" – בני אדם.

אולי לפני ההשכלה נשים את החינוך?

מה עדיף ילד טוב או ילד טוב בגאומטריה?

אני אוהב את הסיפור על המורה לחשבון שבא ללמד ילדים אינדיאנים חשבון וביקשה מארבע מהם לפתור תרגיל על הלוח. הראשון שיענה נכונה יזכה בפרס.

הילדים אמרו לה שהם לא מוכנים לפתור מכיוון שאינם מתחרים זה בזה.

אי אפשר לכמת אדיבות, נדיבות, טוב לב אוהד, קשב, תמיכה, חברות. אבל מי לא רוצה חבר שאלו תכונותיו המבורכות?

הרהרו:

מהי תודעה תחרותית? היכן אנו פוגשים אותה ביומיום?

מתי אני מקנא באחרים?

מתי אני מקנא לאחרים?

האם בני האדם יכולים להיות שווים זה לזה בתכונותיהם?

מה מידת התחרותיות אשר אני פוגש בעבודה שלי?

אילו תכונות אני מעריך אצל אנשים אחרים?

מהי הצלחה?

מי הוא זה שקובע את מידת ההצלחה?

ממה מורכב הביטחון העצמי שלנו?

האם המחשבה שמישהו מקנא בי נעימה לי?

האם אפשרי שנשיג הישגים מרשימים במדע מתוך רצון לעזור למין האנושי ולא מתוך מוטיבציה תחרותית?

 פמה תופדהן   דצמבר 2010

לימודי ביולוגיה / אנטומיה, אולי לא היו החביבים ביותר על כולם, אבל כל מי שלמד אפילו מעט יוכל להסכים את האמרה הבאה:
כל היצורים החיים והחשים הינם צינורות.
מצד אחד נכנס מצד שני יוצא.
ככה אנו מתנהלים בעולם. מערכת אורגניזם שלמה שתרה אחרי מזונה על מנת להוציאו בתצורות פחות נעימות מדרך כניסתו.

כן, כולנו צינורות. טיובות (TUBE).

וככאלה עלינו לשאול את עצמנו, אם פה העניינים מתחילים ומסתיימים.

ברטריט שהיה עם גשה פמה דורג'ה (מורה טיבטי ידוע) בארץ לפני שנתיים הוא ביקש שלא נהיה מכונות ליצור דשן.

בתאילנד ישבתי בוקר אחד בבית הארחה על כוס נס קפה שכולו פשרה (בקפה אני לא אוהב לזלזל!!! אוהבי קפה זה גזע אנושי שעומד בפני עצמו. יש לנו את הגבולות שלנו!) מול אוסטרלי חביב.
בפורסי את מפת צ'יאנג מאי הוא החל לסמן לי את כל המסעדות הטובות בעיר. הוא סימן עשרות של מסעדות. תוך כדי שהוא מפציר בי ללכת לזאת או לזאת חשבתי לעצמי כמה אני לא מוכן להזיז את הגלוטאוס מקסימוס שלי (שריר התחת – בשפה המקצועית) בשביל אוכל קצת שונה או קצת מגוון.

אל תחשבו שאני יוצא עכשיו נגד אוכל טעים ותענוגות החיך. חובב בישול אנוכי אודה ולא אבוש.
אבל, בחישוב האנרגיות שלי מול נסיעות, הוצאות כספיות, וסיכונים בריאותיים מיותרים (סנטריה במטבחים – אסון אקולוגי אחד גדול. מבחינתי שבכל מסעדה יהיה נאמן ציבור שיבדוק את הידיים של הטבח אחרי שהוא יוצא מהשירותים. ושאף אחד לא יקרא לי O.C.D !!!) אני בעד להישאר בבית ולבשל לבד.

בהרהור היומי/ שבועי שלכם שימו את השאלה הזאת מולכם. האם אני רק צינור?
האם אני עושה משהו מועיל לאנושות מלבד לצרוך אוכל ולזהם את האוויר ואת הקרקע?
האם אני מחזיר לאימא אדמה מעט מהנדיבות אשר היא מעניקה לי ללא הרף?
(כמו להחליט היום לא לנסוע אלא ללכת ברגל, היום לא לפתוח את המזגן, אולי ניתן קצת זבל אורגני לכמה עצים בגן הציבורי [נחפור, נחפור – לא ככה מלמעלה!], נשתול איזה עץ או שניים, נאסוף כמה מקלות ארטיקים וכמה בקבוקי פלסטיק מחוף הים – לא חסר!!!)

מאחר שזמננו כאן, על הכדור הזה, קצר מאד אולי כדאי שנבחן את חלוקת הזמן שלנו. גם מנוחה היא השקעה בטוחה וטובה אבל כאשר היא מוכרת ומתוכננת ככזאת (קול חזק של השדה הפולניה שבתודעה שלי עלה "בקבר יהיה לי זמן לנוח מספיק!").

אם נשב ובאמת נתבונן נגלה שסיפוק תשוקות החושים שלנו איננו מביא לאושר ארוך טווח. בדרך כלל הסיפוק הוא קצר עד קצר מאד.

קחו את משפחת ישראלי , משפחה ממוצעת, שיוצאת למסעדת חומוס/צ'יפס/סלט. כל הדרך חושבים על האוכל שהולך להיות מונח על השולחן. הריר ממלא את חלל הפה כמים החודרים לאונייה טרופה. נכנסים למסעדה ומתבוננים בברי המזל שעל השולחנות שלהם ישנו כבר המזון (בני בליעל!!!).

מלצר ממהר לשים על השולחן 99 סוגי סלטים שונים כמתאבן (99 כשמות אללה) עם כמה פיתות בטמפרטורה של מרכז הר געש.

לפני שנה הייתי במסעדה עם נזירים שהגיעו מדרמסלה (הודו). במסעדה שכזאת היינו צריכים להסביר להם מה זה מתאבן. אבל שהתבוננתי בכל הסלטים על השולחן הבנתי שהמילה מתאבן אינה באה לייצג עשיית תאבון אלא איבוד תאבון או מתעבן (מי שמבין ערבית יופי – מי שלא, לא נשאר מספיק ימים בבית בזמן הלימודים ביסודי – פרייארים!).

נחזור למשפחת ישראלי. בזמן שהבשרים בצלחות האובליות מגיעים לשולחן נפח המזון כולל הקולה בקיבתם של בני המשפחה כבר בקו האדום. בפעולה רבת כוחות וריכוז האוכל יורד אל הקיבה אשר, כאפסנאי בכיר בצבא, יודעת למצוא מקום לכל דבר.

לפני עשרים דקות הריר ניגר על שולחן האוכל עם מגע הישבן בכיסא ועכשיו כמה דקות אחרי כל התודעה השתנתה. רק לא עוד אוכל. הגוף, שהיה חסר מנוח עד לפני רגע, כבד כשל אדם הניעור מהרדמה מלאה אחרי ניתוח מעקפים והחלפת שתי ברכיים.

ראו איזו תודעה מתעתעת יש לנו. רגע אחד היא צועקת "אוכל יעשה אותי מאושר!!!" רגע אחרי "אוכל יעשה אותי אומלל!!!"

בואו ננסה לא לתת לצינור הגדול בתוכנו לנהל את חיינו במאת האחוזים. נשתמש במעט זמן שיש לנו לטפח את הנוגדנים לחוסר הסיפוק שלנו: סבלנות, פשטות, נדיבות, חוכמה, חמלה.
זה יעשה אותנו שקטים יותר.

ככה אולי פחות נרגיש טיובות.

לפחות נהיה טיובות מודעות.

נו שויין.

רק רגע, מה עם הבקלוואה?

פמה תופדהן

"נאמו בודהיאה
נאמו דהרמאיה
נאמו סנגהאיה"

שלושת אבני החן הינן שלושת עמודי התווך אליהם נושא עיניו כל מי שמתרגל בודהיזם. שלושת אבני החן הינן הבודהה, הדהרמה והסנגהה.
הבודהה הינו המורה, הדהרמה הנתיב והסנגהה האנשים שמלווים אותנו בדרך.
מתרגל הבודהיזם מחפש נחמה ומפלט בשלושת אבני החן הללו.
דרך בקשת המפלט הבודהיסט מביע את האמון (אותו שורש של אמונה ) בשלוש אבני החן.

הבודהה

הבודהה היה המורה אשר בזכותו הועברה התורה שבעל פה שיצרה את פילוסופית הבודהיזם.
הבודהה מייצג את כל הבודההות – היצורים המבטאים את ההארה של הטבע. הבודהה מהווה מפלט כדוגמא למישהו שהצליח לעבור את כל מכשולי החיים
ולהגיע להארה. הבודהה מייצג את העצמי המושלם אשר התגבר על הסבל האנושי.

מי שיראה את הפסלים של הבודהה במקדשים בתאילנד יבחין באש היוצאת לו מהראש. זאת היא אש התשוקה.
תשוקה מכילה בתוכה את כל הרצונות שלנו, את כל התאוות שלנו. זאת היא אש התשוקה שבוערת בכולנו.
הבודהה הצליח להתגבר על האש הזאת למרות הכל.

הדהרמה

הדהרמה הינה התורה והתרגול של המדיטציה כדי להגיע להארה.

הדהרמה היא התהליך שקורה בכל אחד מאיתנו אשר מתרגל מדיטציה.

המורה לוט ממנזר סרי סופן ביקש ממני לכתוב את כל החוויות שאני חווה במהלך המדיטציה. הוא אמר שהמחברת של חוויותי תקרא מחברת דהרמה.

זאת אומרת מחברת המתעדת את התהליך שלי בדרך להארה (הדרך ארוכה היא ורבה, רבה…).

בקשת המפלט בדהרמה הינה ההתחברות לשאיפות העמוקות ביותר בנתיב התרגול הבודהיסטי שהאדם בחר ללכת בו.

האדם מאמין בדרך ויודע שהתרגול העקבי יביא אותו למצב של אושר.

הסנגהה

הסנגהה הינה כל היצורים אשר מתנסים במדיטציה ומגיעים להבנה, אפילו ריגעית, שיש מצב של ריק. ריק הינו מצב שאין מחשבות אשר נעות בתודעה.

אפשר להגיע למצב זה ע"י תרגולים פשוטים ולא צריך זמן רב מדי כדי להגיע לנקודה זאת.

לצורך הענין הסנגהה הינה הקהילה הרוחנית של המתרגלים מדיטציה. האנשים אשר טוב לב ואדיבות הינם חלק בלתי נפרד מחייהם.

המתרגל בעת מדיטציה יכול לבקש להידמות לדמויות המוארות. המתרגל יכול לדמיין את עצמו עושה מעשים טובים ונשגבים.

תרגול מדיטציה יומי הינו הדרך הבטוחה ביותר להיות אדם טוב יותר. התרגול מביא אותנו להבנות עמוקות לגבי עצמנו.
כאשר אני מגלה את החומות אשר הקמתי כדי להתמודד עם הסביבה שלי אני מבין איזו דרך עשיתי אשר שמרה אותי רחוק מהאני המואר שלי.

האני המואר שלי איננו מסתתר או איננו נמצא במקום מסתורי. האני המואר שלי , האני אשר יודע את כל התשובות לסבל שלי, נמצא כאן ועכשיו.
כל מה שאני צריך לעשות הינו לדבוק בתרגול המדיטציה.

שלושת הנתיבים האחרונים של הדרך הנאצלת קשורים אל האושר.

מאמץ נכון (איך לשמור שלא יהיו טחורים):

המעלה השישית של הדרך בעלת שמונת הנתיבים הינה מאמץ נכון.

כל הדברים באים כתוצאה ממאמץ. עלינו לנסות, אבל עלינו לנסות בחוכמה, אחרת מאמצנו לא יצור תוצאה.

התלמיד החכם לומד שלרצות דבר ולא להיות מוכן להרוויח אותו (דרך מאמץ) זה חטא גדול; כאשר אנו עוסקים בדברים רוחניים אין אנו יכולים לצפות לדבר אשר איננו מוכנים לשלם עבורו במטבע הנכון.

מאמץ נכון הינו אח לכנות. אם המניע שלך אינו נכון, הדבר אותו אתה זוכה בו לעולם לא ישרת את האמת בה את חושק.

להשיג דבר בכנות יכול להגיע בדרכה של ההתמדה. ההתמדה, אשר בנויה מזמן ואנרגיה, הינה מטבע אשר אפשר לשלם בו כדי להשיג איכויות אישיות במגוון רב של תחומים.

הדרך האמצעית הינה הנתיב של הכנות, בו הלב והדעת יחדיו, נאבקים לבנות את האופי של האדם.

מאמץ נכון זה לעשות את הנכון מכיוון שהוא נכון. זה מניע נכון וכל הדברים טובים או רעים בהתאם למניע שלהם.

יש לזכור שבכל מעשינו עלינו לשמור על הומור קל ולא ליפול לתוך רצינו יתר שכן רצינות יתר פוגעת בגופנו ובנפשנו. דרך זאת שומרת על מאמץ נכון. לא להתאמץ יותר מדי ולא לברוח מן המאמץ.

הזן היפאני ידוע בדרכי הלימוד מלאי ההומור והקריצות שבין המורים לתלמידים.

מודעות נכונה – ללמוד להיות מתחשב:

המעלה השביעית הינה מודעות נכונה התלמיד לומד להיות תמיד מתחשב וקשוב לסביבתו.

תפקיד הדעת הינה להבדיל בין רצונות והצרכים והחכמים הם אלו שיכולים לעשות זאת. (על זה הסבתא אומרת "צריך זה רק פיפי").

הבודהיזם מגדיר את החכם כמי שקשוב וער לסביבתו. הטיפש לעומתו הינו זה אשר אטום לחוויותיהם ותחושותיהם של האנשים סביבו.

כאשר שליטה מנטלית מושגת ע"י תרגול אדוק של מדיטציה , המחשבות תמיד טובות והחיים הם בלתי מזיקים. כאשר אני חי במודעות בהווה אין לי מחשבות זדוניות של טינה או כעס מכיוון שאני מבטל בתחושת ההווה את העבר שלי.

נימוס, טוב לב, התחשבות בצרכי אחרים, אלו הן המטרות של מודעות נכונה.

זה מפתן לדרך ארוכה ליצור עולם שהוא מקום טוב יותר לחיות בו.

התבוננות נכונה / מדיטציה נכונה – לפגוש את השקט:

המעלה השמינית של הדרך בעלת שמונת הנתיבים הינה התבוננות נכונה.

ההתבוננות נעשית ע"י מדיטציה – מדיטציה הינה התבוננות.

בעולם המערבי מעטים מעזים לשכון במקדש הבדידות, מכיוון שחייהם של רוב האנושות הם כאלו שמחשבותיהם הינן האויבים שלהם ולא ידידיהם. הרוע שהם עשו, הכישלונות שהם כשלו, אגודים כתהלוכת רוחות רפאים בדעתם אם הם שקטים לרגע אחד.

הפחד מהעתיד הינו אובססיבי, הפחדים מהעבר הינם כשיטפון גדול. ולכן הם חיים במהומה משוגעת של שקריות כדי לברוח מהמחשבות אשר מפריעות כאשר הם לבד.

הבודהיסטים מלמדים שעד אשר האינדיבידואל יוכל להתמודד עם חייו ללא פחד, למדוט על מעשיו שלו ובכנות להבחין שהן טובות, הוא לא מוכן לדרך האמצעית.