קנאה ותודעה תחרותית
"ניצחון מוליד טינה,
המובס חי בכאב.
השלווים חיים בשימחה,
וזונחים ניצחון ותבוסה."
(דהארמפאדה פרק 15 , בית 201 – תרגום שי שוורץ)
"וראיתי אני את-כל-עמל ואת כל-כשרון המעשה
כי היא קנאת-איש מרעהו גם-זה הבל ורעות רוח:
הכסיל חבק את-ידיו ואכל את-בשרו:
טוב מלא כף נחת ממלא חפנים עמל ורעות רוח:
ושבתי אני ואראה הבל תחת השמש"
(קהלת פרק ד' פסוקים ד'-ז')
"האדם הבלתי מנוצח הוא האדם שלא מתחרה." (פ.ת)
"כאשר אתה מסתפק בלהיות עצמך, ולא מתחרה או משווה,
כולם יכבדוך."
(טאו טה צ'ינג – פרק 8 )
"רדוף אחר הכסף והביטחון
ולבך לא ישוחרר לעולם.
דאג לכך שאנשים יאשרו מעשייך,
והייה האסיר שלהם."
(טאו טה צי'נג – פרק 9)
הערך העצמי שלנו נקבע ביחס לאחרים. עובדה. עובדה מצערת.
מידת ההצלחה שלנו תלויה במידת ההצלחה של האחר.
האומנם?
הצגתי שני מושגים שדורשים בחינה אנליטית.
מהוא הערך שלנו? מה היא אותה תחושה פנימית מלווה בידיעה שנקראת ערך?
מהי הצלחה? מי הוא המצליח? באילו פרמטרים מודדים הצלחה?
בעולם המערבי, חובב האקסל והלפטופים קל מאד לכמת את זה במושגים של כסף ורכוש.
גם בעולם העתיק עשו כך.
רק בלי הלפטופ.
הטקסטים המוצגים מעלה נכתבו מלפני למעלה מ-2000 שנה. קהלת, מיוחס לשלמה המלך (1000 שנה לפני הספירה). הדהארמפאדה מיוחסת לסידהארתא שאקיאמוני – הבודהא (500 שנה לפני הספירה). הטאו טה צ'ינג מיוחס ללאו טסה (500 שנה לפני הספירה).
יש לציין שהסבירות הגדולה היא שבזמנים מאוחרים יותר כתבו את שלושת הטקסטים האלו מאשר בתקופת חייהם של אותם מאסטרים.
כבר אז הקנאה הייתה נושא לתרגול ולאבחנה בתרגול הרוחני.
שלושת הטקסטים עוסקים במוטיבציית הפעולה שלנו. מה מניע אותנו בפעולתנו.
שלמה המלך (כינויו קהלת כי היו מתקהלים לשמוע את חוכמתו) מציין שהמוטיבציה שלנו לפעולה ולהפעלת הכישרון שלנו היא לעורר קנאה בלב האנשים.
מקור העמל הוא הקנאה ולא כורח הקיום. הדבר נמשל לאדם המנסה להיות הרועה של הרוח. אי אפשר לרדוף אחר הרוח הדבר אבוד מראש בדיוק כמו הניסיון שלנו להיות מאושרים דרך זה שאנו נהיה יותר מאושרים ע"י יצירת קנאה בקרב חברינו.
הבודהא משיב שהניצחון מוליד טינה. ז"א, כאשר אנו מתהדרים ברכוש רב יותר מאשר שיש לאחרים אנו יוצרים לנו אויבים ואנשים אשר יש להם רגשות שליליים כלפינו. כל תחרותיות מכל סוג תוליד תחושות לא טובות בקרב המנוצח.
כאשר אני חי את חיי, משלים את צרכיי בלבד אני חיי בשלווה.
יש מי שיגיד שיש בקנאה זאת מן החיוביות שכן היא מובילה לפעולה ולצמיחה. כיצד אני יכול לצמוח אם הדשן שלי רקוב? קינאה היא רגש שלילי כיצד היא יכולה להוליד משהו חיובי?
זרע עינב יגדל גפן, גלעין אבוקדו יצמיח עץ אבוקדו. קינאה תוליד צער, חוסר בטחון עצמי וכעס.
צמיחה צריכה לבוא ממקור של רגשות חיוביים כמו חמלה, אהבה, נדיבות, סבלנות, חכמה ועוד.
האם אני מוכן לקבל את זה שכל האנשים סביבי יודעים מה טוב בשבילי? האם אני מוכן לתת להם לנהל את חיי?
בין כל האנשים שסביבי תהיה מחלוקת כי כל אחד מהם תופס את המציאות בצורה שונה. כל אחד חושב שעלי לפעול בצורה שונה.
האם יש דרך לרצות את כולם?
זה נשמע כמו מתכון טוב לחיים נויירוטים.
אבל ככה אנו חיים.
הדרך היחידה היא לא לרצות אף אחד. אני לא יכול ולא צריך לשתף פעולה עם ה-"אני מאמין" של כל הסובבים אותי. זה לא יכול לעבוד לעולם.
לאו טסה אומר שמצב זה הופך אותנו להיות אסירים כאשר החברה שסביבנו היא הסוהרים שלנו. מאחר שלכל אחד יש מפתח שונה לעולם לא נשתחרר מהצער.
כל עוד הפעולה שלנו נובעת מתוך רצון ומוטיבציה "להראות להם", "להוכיח להם" וכו' אני לעולם לא אהיה שליו.
בני האדם, דרך מחלתם העיקרית, בורות וביטוייה הפתלוגיים – אי סיפוק וסבל לעולם לא יוכלו להיות המרפאים של חבריהם.
פיתוח תודעה תחרותית אצל ילדים מובילה לצער רב וכאב. תחושה של:"אני לא טוב מספיק".
אנו עושים לעצמנו "עבודה קלה" כאשר אנו בוחנים את הילדים בציונים יבשים.
אולי במצב שלנו כיום העדיפות הראשונה שלנו צריכה להיות להוציא את הילדים "א-מנצ'" – בני אדם.
אולי לפני ההשכלה נשים את החינוך?
מה עדיף ילד טוב או ילד טוב בגאומטריה?
אני אוהב את הסיפור על המורה לחשבון שבא ללמד ילדים אינדיאנים חשבון וביקשה מארבע מהם לפתור תרגיל על הלוח. הראשון שיענה נכונה יזכה בפרס.
הילדים אמרו לה שהם לא מוכנים לפתור מכיוון שאינם מתחרים זה בזה.
אי אפשר לכמת אדיבות, נדיבות, טוב לב אוהד, קשב, תמיכה, חברות. אבל מי לא רוצה חבר שאלו תכונותיו המבורכות?
הרהרו:
מהי תודעה תחרותית? היכן אנו פוגשים אותה ביומיום?
מתי אני מקנא באחרים?
מתי אני מקנא לאחרים?
האם בני האדם יכולים להיות שווים זה לזה בתכונותיהם?
מה מידת התחרותיות אשר אני פוגש בעבודה שלי?
אילו תכונות אני מעריך אצל אנשים אחרים?
מהי הצלחה?
מי הוא זה שקובע את מידת ההצלחה?
ממה מורכב הביטחון העצמי שלנו?
האם המחשבה שמישהו מקנא בי נעימה לי?
האם אפשרי שנשיג הישגים מרשימים במדע מתוך רצון לעזור למין האנושי ולא מתוך מוטיבציה תחרותית?
פמה תופדהן דצמבר 2010