טיובות
לימודי ביולוגיה / אנטומיה, אולי לא היו החביבים ביותר על כולם, אבל כל מי שלמד אפילו מעט יוכל להסכים את האמרה הבאה:
כל היצורים החיים והחשים הינם צינורות.
מצד אחד נכנס מצד שני יוצא.
ככה אנו מתנהלים בעולם. מערכת אורגניזם שלמה שתרה אחרי מזונה על מנת להוציאו בתצורות פחות נעימות מדרך כניסתו.
כן, כולנו צינורות. טיובות (TUBE).
וככאלה עלינו לשאול את עצמנו, אם פה העניינים מתחילים ומסתיימים.
ברטריט שהיה עם גשה פמה דורג'ה (מורה טיבטי ידוע) בארץ לפני שנתיים הוא ביקש שלא נהיה מכונות ליצור דשן.
בתאילנד ישבתי בוקר אחד בבית הארחה על כוס נס קפה שכולו פשרה (בקפה אני לא אוהב לזלזל!!! אוהבי קפה זה גזע אנושי שעומד בפני עצמו. יש לנו את הגבולות שלנו!) מול אוסטרלי חביב.
בפורסי את מפת צ'יאנג מאי הוא החל לסמן לי את כל המסעדות הטובות בעיר. הוא סימן עשרות של מסעדות. תוך כדי שהוא מפציר בי ללכת לזאת או לזאת חשבתי לעצמי כמה אני לא מוכן להזיז את הגלוטאוס מקסימוס שלי (שריר התחת – בשפה המקצועית) בשביל אוכל קצת שונה או קצת מגוון.
אל תחשבו שאני יוצא עכשיו נגד אוכל טעים ותענוגות החיך. חובב בישול אנוכי אודה ולא אבוש.
אבל, בחישוב האנרגיות שלי מול נסיעות, הוצאות כספיות, וסיכונים בריאותיים מיותרים (סנטריה במטבחים – אסון אקולוגי אחד גדול. מבחינתי שבכל מסעדה יהיה נאמן ציבור שיבדוק את הידיים של הטבח אחרי שהוא יוצא מהשירותים. ושאף אחד לא יקרא לי O.C.D !!!) אני בעד להישאר בבית ולבשל לבד.
בהרהור היומי/ שבועי שלכם שימו את השאלה הזאת מולכם. האם אני רק צינור?
האם אני עושה משהו מועיל לאנושות מלבד לצרוך אוכל ולזהם את האוויר ואת הקרקע?
האם אני מחזיר לאימא אדמה מעט מהנדיבות אשר היא מעניקה לי ללא הרף?
(כמו להחליט היום לא לנסוע אלא ללכת ברגל, היום לא לפתוח את המזגן, אולי ניתן קצת זבל אורגני לכמה עצים בגן הציבורי [נחפור, נחפור – לא ככה מלמעלה!], נשתול איזה עץ או שניים, נאסוף כמה מקלות ארטיקים וכמה בקבוקי פלסטיק מחוף הים – לא חסר!!!)
מאחר שזמננו כאן, על הכדור הזה, קצר מאד אולי כדאי שנבחן את חלוקת הזמן שלנו. גם מנוחה היא השקעה בטוחה וטובה אבל כאשר היא מוכרת ומתוכננת ככזאת (קול חזק של השדה הפולניה שבתודעה שלי עלה "בקבר יהיה לי זמן לנוח מספיק!").
אם נשב ובאמת נתבונן נגלה שסיפוק תשוקות החושים שלנו איננו מביא לאושר ארוך טווח. בדרך כלל הסיפוק הוא קצר עד קצר מאד.
קחו את משפחת ישראלי , משפחה ממוצעת, שיוצאת למסעדת חומוס/צ'יפס/סלט. כל הדרך חושבים על האוכל שהולך להיות מונח על השולחן. הריר ממלא את חלל הפה כמים החודרים לאונייה טרופה. נכנסים למסעדה ומתבוננים בברי המזל שעל השולחנות שלהם ישנו כבר המזון (בני בליעל!!!).
מלצר ממהר לשים על השולחן 99 סוגי סלטים שונים כמתאבן (99 כשמות אללה) עם כמה פיתות בטמפרטורה של מרכז הר געש.
לפני שנה הייתי במסעדה עם נזירים שהגיעו מדרמסלה (הודו). במסעדה שכזאת היינו צריכים להסביר להם מה זה מתאבן. אבל שהתבוננתי בכל הסלטים על השולחן הבנתי שהמילה מתאבן אינה באה לייצג עשיית תאבון אלא איבוד תאבון או מתעבן (מי שמבין ערבית יופי – מי שלא, לא נשאר מספיק ימים בבית בזמן הלימודים ביסודי – פרייארים!).
נחזור למשפחת ישראלי. בזמן שהבשרים בצלחות האובליות מגיעים לשולחן נפח המזון כולל הקולה בקיבתם של בני המשפחה כבר בקו האדום. בפעולה רבת כוחות וריכוז האוכל יורד אל הקיבה אשר, כאפסנאי בכיר בצבא, יודעת למצוא מקום לכל דבר.
לפני עשרים דקות הריר ניגר על שולחן האוכל עם מגע הישבן בכיסא ועכשיו כמה דקות אחרי כל התודעה השתנתה. רק לא עוד אוכל. הגוף, שהיה חסר מנוח עד לפני רגע, כבד כשל אדם הניעור מהרדמה מלאה אחרי ניתוח מעקפים והחלפת שתי ברכיים.
ראו איזו תודעה מתעתעת יש לנו. רגע אחד היא צועקת "אוכל יעשה אותי מאושר!!!" רגע אחרי "אוכל יעשה אותי אומלל!!!"
בואו ננסה לא לתת לצינור הגדול בתוכנו לנהל את חיינו במאת האחוזים. נשתמש במעט זמן שיש לנו לטפח את הנוגדנים לחוסר הסיפוק שלנו: סבלנות, פשטות, נדיבות, חוכמה, חמלה.
זה יעשה אותנו שקטים יותר.
ככה אולי פחות נרגיש טיובות.
לפחות נהיה טיובות מודעות.
נו שויין.
רק רגע, מה עם הבקלוואה?
פמה תופדהן